פזמון:
כל הלקחים שלי, איתי בכל דרך,
לוחשות את שמך, תבואי ותקשיבי גם-
כל הניסיונות שלך, שהעלו אז חרס,
לימדו אותי על בשרי, מלבדך אין קיים.

מי אמר שהזמן, מרפא את הכאב,
מי ניסה להרגיע מים באש?
מי אסף  את האפר, שנשרף בלב,
מי יחזיר את הזמן אם נבקש?

מי אמר שללמוד מטעויות זה קל,
מי זרק אבן, וחזרה יהלום מלוטש?
מי ראה חוף, שלא התנפץ בו גל,
מי ידביק רסיסים- אחרי שבירת הקש?

מי אמר טעיתי, וסלחו לו באמת,
מי למד לסלוח, כשקשה ועצוב לבד?
מי ירפא את לבך- כשאת בי נלחמת,
מי יהיה לצד הילד שבי עכשיו?

מי אמר יפָה: השקיעה והזריחה,
מי שכח לצבוע, את השמים בתכלת?
מי זה שהכאיב, ובא לומר סליחה,
מי פתח חלון ליונת השלום ללכת?

סולח לך שלא סלחת לי, והמשכת לאן-
שרגלייך לקחו, עד שהתעייפת לשבת.
ובמציאות שלי, משלם במזומן
על טעויות שעשיתי, כשהיית בי מאוהבת.