אתה הזיכרון הכי מתוק שלי, הזיכרון הכי טהור.
אתה הזיכרון הכי ארוטי, הכי שחור.
אתה הזיכרון שמחזק אותי,שממוטט אותי.
אוחזת בזיכרון ממך בציפורניים, ותוהה למה אי אפשר להרוג
זיכרון.
נזכרת ופתאום כל החושים מתעוררים. טועמת אותך,
נושמת,מרגישה זרמים מגופך,שומעת את קולך...
מדמיינת שרואה אותך.
ערימות של זכרונות, טובים, רעים, נופלים עליי אחד אחד, אותי
קוברים.
והאצבע באה לחייג את המספר שלך,מבקשת רחמים.
תציל אותי! מתחננת. תציל אותי מהלילות והימים הקשים.
ואתה עונה בקול חלול, אומר" סליחה אבל אין מזור. הלוואי והייתי
יכול לעזור".  ואני על ברכיי מתחננת... "למד אותי להרוג
זכרונות!" "הרי אתה כבר שכחת מזמן,בטוח מצאת איך להרוג".
ופתאום בייאוש תהומי אתה אומר " מעדיף שתחיי עם הזכרונות, ולא
שהם יהפכו אותך למה שהם הפכו אותי".
ותוהה אם לנצח ארגיש את הכאב, תוהה אם לא עדיף למות פעם אחת,
מאשר להרגיש כל יום את הכאב.
כל יום לתהות מחדש האם יש שביב של סיכוי שאתה עוד אוהב.