מתעורר בחדר ללא שינה, בחדר עבודה. הילדה שאתה אוהב, היא הילדה
שאתה שונא, חושב אם להכין כוס קפה. לא קל להכין כוס קפה בימים
אלה של שכרות. לשתות כוס קפה אחרי לילה של שכרות, זה גורם
מכריע לגועל ואולי אפילו יגרום לי להקיא. לכן אני פותח אקסל
שיש לי בטעות בבית. קניתי ארגז אקסל כשהייתי אחר, כשהייתי
פיכח. לפני אולי מיליונים של שנים, לפני כמה עידנים. התאריך לא
פג והמשקה הצטנן במקרר. הוא זורם במורד גרוני מתוק וכבד, ופותח
את נימי ההשקיה. הבוקר שהיה לי טוב לפני הבוקר שלא היה לי טוב,
בו התעוררתי בחדר ללא שינה, בחדר עבודה. טוב לי להרגיש את
הדמעות החמות המלוחות שוטפות לי את הפנים. הן צורבות לי
בעיניים ומטשטשות את הראייה. אני נכנס למקלחת ומתקלח במים
פושרים. כל היום נשטף מעליי, למרות שהוא היה קצר. כל הלילה
נשטף מעליי, והוא היה ארוך. כל החלומות נשטפים מעליי, ואותם
אני לא זוכר. וטוב לי להיות לבד, רק אני והיוגורט. אני שם
מוזיקה של רוק ישראלי מתקדם, ושותה את היוגורט אחרי שניערתי
אותו טוב ועשיתי בפקק שני חורים בצדדים מנוגדים. אחד כדי
לשתות, אחד כדי שלא ייווצר וואקום. זו תנובת הפרות של הפרה
הצוחקת. אני אין לי מספיק ציפורניים ושיניים כדי להילחם בחיות
טרף, או לטרוף חיות חיות. אני משוטט כמו יצור פגיע מאוד שאוסף
פירות מהעצים, מקלף קלמנטינות ונוגס בעגבניות שלמות. אני בא
הביתה אחרי לילה של שכרות, מארץ החלומות בה הזיתי, מדליק לי
סיגריה קטנה מחייה נפשות, ומסמן בגיר על השולחן את המקום בו
עליי להציב את הכוס, כדי שתהיה בהישג יד. אני שותה את השקר
הזה, שקוראים לו משקה קל, הוא מגיע בטעם תפוזים, אבל אין בו
תפוזים בכלל. אני מתעורר אל הלא-נודע, אל ה-לך תדע, אם זה טוב
או רע שם בלא-נודע. בן-אדם מצייר על הקירות, בן-אדם משקיף
מהחלונות, ויש לו מחשבות ורצונות, כמה אהבות, כמה אכזבות.
אומרים בוקר טוב, גם אם לא בטוח שהוא טוב, ואולי הוא כן. מסע
מהמיטה אל השירותים להשתין את השיכר של אתמול בלילה. להסתכל על
העולם ולחשוב - מה אני הולך לעשות עכשיו.

חצי סיגריה
הוא בהה בתקרה, הוא בהה בקיר, עם סרבל עבודה לבן-אפרפר מטונף.
הוא נשען כנגד הקיר, על המיטה הנמוכה, בחוץ הרוח נשבה, ירד גשם
חזק והיה ערפל, והוא מתמסטל מאצבע חשיש שמנה, בסטלה רעה. נשמעה
דלת חורקת מתוך הבית, עמוק לתוך החדרים הפנימיים. אני נבהלתי,
אבל הוא לא הניד עפעף. ואז התקרב צולע החתול עם העין ההרוסה
והזנב הקטום, הוא הסתכל עליי ואמר שצריך לקחת את אחי לטיול.
אחי היה גמור, הוזה ומהופנט, אבל החתול עמד על כך בשקט, ולא
הסכים לתירוצים. גם הגשם שאמרתי לא שינה לו, ולא הערפל
והרוחות. הוא עמד בפתח הסלון הענק, מביט בי עם העין היחידה
שלו, וחיכה שאעשה את זה. ניגשתי לאחי שנמרח על המיטה, וניסיתי
לעורר אותו, קום, קום. נתתי לו תפיחות קלות בלחיים. למה לא
בסדר? הוא שאל בעיניים כמעט עצובות. בסדר, תקום, הולכים.
הולכים - טסים, הוא אמר, וניסה להקים את עצמו. הוא התנודד
ונפל. עזרתי לו לקום והולכתי אותו החוצה אל המכונית. הגשם
הרטיב את פניו ועיניו, והוא צחק קצת, גם העיניים שלו צחקו קצת.
שמתי אותו במושב האחורי שיוכל לשכב, נכנסתי למושב הנהג והתנעתי
את האוטו. האוטו התניע ברעש עצום, זה היה נדמה שרעם מהדהד
בשמיים. הסתכלתי עליו, אבל הוא נרדם, ויצאתי עם המכונית לשביל,
ומשם לכבישים.
הגשם נפל על המכונית, טסנו בתוך ערפל. הוא מלמל דברים לא
מובנים, ואני ניסיתי לשמור את המכונית על הכביש. ירח לבן גדול
ריחף בשמיים, ונראה כמו הילה קסומה מבעד לעננים הכבדים. אני
נזכרתי איך אימא בגדה באבא כשהייתי קטן, והשביעה אותי לא לספר.
היא כרכה את אצבעותיי וידי בתפילין, והשביעה אותי על ספר תנ"ך.
אבל אני ידעתי שאבא יודע, ואבא לא ידע שאני יודע שהוא יודע.
וגם היא לא.
לקחתי את המכונית בשקט בכביש רחב, ליד תחנת כוח או אולי מפעל.
עמד שם איש בשנות השלושים לחייו, עם משקפי שמש גדולות. ידיו
היו קרובות לפניו. האטתי קצת לידו, וראיתי שהוא מנגן במפוחית.
כמעט ונדמה לי שהצלחתי לשמוע את הצלילים. הוא היטה את גופו
במחווה קטנה, ואני המשכתי בכביש. התקרבתי למנהרה ונזכרתי איך
במסעדת דרכים עלובה לפני כמה שנים, המלצר הגיש לי דג מלא
תולעים. הוא לא הסתכל בצלחת, הוא הסתכל על מסך הטלוויזיה. הוא
היה בן 12 בערך, שמן מאוד.
נכנסתי למנהרה, ופנסי המכונית האירו אותה בזהב עתיק. המנוע
נשמע מהדהד מהכתלים. עצרתי את המכונית והסתכלתי על אחי, הוא
ישן, אבל שנתו הייתה טרודה. הדלקתי סיגריה והייתה לי תחושה
רעה. פתאום באה מולנו רכבת בצרחה גדולה.