הזמנתי לי פריט מתוך אחד מאתרי האינטרנט.
חודש חלף והנה הדף לקבלת הבגד הגיע אל תיבת הדואר. פסעתי
בצעדים זריזים, מחוייכת, נרגשת  ונכנסתי אל סניף הדואר.
הדפסתי מספר לקבלת החבילה.
עשרים אנשים לערך היו לפני, ישבתי והמתנתי.
בעודי מחכה עד אשר תורי יגיע,הבטתי לאחור וראיתי
את גבה המכופף של גברת קשישה מדפיסה מספר.
בטרם חלפו שתי דקות, הגברת הקשישה ניגשה אל עמדת קבלת הדואר,
אבל פניה היו כפני אישה בת ארבעים, כפות הידיים שלה נראו של
בערך קשישה בת שמונים, ברי לכל שגילה מופלג.
הגברת הזקנה והמטופחת מכף רגל ועד ראש עברה מספר רב של ניתוחים
פלסטיים, אך למרות זאת, הזמן עושה את שלו על כל אדם באשר הוא.
בעודה עומדת בדלפק הקבלה, גבר ניגש אליה ואמר בקול רם "
פרופסורית וולפמן מה שלומך, את נראית מצויין".
אנשים שהמתינו בסניף,ביניהם זקנים התחילו לרטון וקראו בקול
"היא רק עכשיו הגיעה, חצופה ישראלית, למה מי היא חושבת שהיא".
לא הצטרפתי לעדר הצווחות, קמתי וניגשתי לעמדת הקבלה בה עמדה
הגברת וולפמן, ואמרתי לעובד היושב מעבר לזכוכית הקבלה "עם כל
הכבוד שהיא פרופסורית, צריך להיות סדר! לתור שלה יש עוד זמן
והיא צריכה להמתין, אז מה אם היא פרופסורית, לפני היותה
פרופסרית, שתתנהג כבת אדם ושתוריד עצמה מהעץ אליו טיפסה".
על דש חולצת העובד נוכח תג עם שמו, אלברט.
אלברט, פנה אל הגברת ואמר "למען הסדר הטוב, פרופסורית וולפמן
את צריכה לשבת ולהמתין עד אשר מספרך בתור יגיע".
שבתי אל מקומי, כמו גם פרופסורית וולפמן החצופה שישבה לה בפנים
קרים ונוקשים. אנשים לצידי הביטו בפנים חמוצים מחוייכים, שמחו
על הסדר הטוב שנעשה.
הגיע תורי, קמתי במהירות מחוייכת, הבגד שכה רציתי סוף סוף
הגיע.