השקט הפנימי לשבת בִּדממה,
לא לזכור, להמשיך ולנשום בנוף הֶחָדש.
לראות את מה שנותר,
את מה שיבוא במקום מה שנגזר.
כל פעם שהבית מתרוקן,
התהום נפערת
ושֵדֵי הזיכרון חותכים בבשר.
תאי המוח נאבקים במילים, בתמונות,
בצלילים שקפאו בפה שנותר פעור.
והלב מתעקש להיאחז,
לתפוס את הקול, את המבט, את הריח, את המגע
את עשן הזיכרונות שמתנדף בקצב שאינו ניתן לשליטה.
להרפות, לֶאֱחוז, לקלל, להשלים, לצעוק.

אם היה אלוהים שיגיד לי מה לעשות
אם הייתי מאמינה בִּתשובות,
אולי הייתי יודעת
אם להשאיר את התמונה מול המיטה
או לסגור אותה בחושך,
עמוק במגירה.
הלוואי...
הלוואי שהייתי מאמינה בעולם הבא,
בגלגול נשמות.
הלוואי שהיתוש המזמזם לי באוזן
היה לוחש לי "ממוש",
בקול שאפילו בטלפון
היה מדלג על המרחק
שבין עשרה רחובות לַמיטה.
והייתי שומעת,
והייתי מאמינה.