אני אטום כמו מעטה זפת, ואין לי מילים,
כי אין מה שיניע אותן
אבל אתה זוכר שוטטויות ברחבי העיר כמו שוטה,
מחפש מציאות, רץ מ-פה לשם במרדף אחרי סיגריות,
וחובות וזיכויים דמיוניים
אתה מתלכלך, וחרא נדבק, אבל יש לך מקלחת,
גם חיצונית וגם פנימית
ואתה מדבר על הימורים, זונות וסמים,
ואני יודע שזה בגלל שהחברה לוחצת עלינו חזק,
ולא משאירה מקום לחיות בו,
להיות בו
אז בחרתי לחיות בעולם דמיוני,
זה לא שונה מחיי רחוב, רק מול המקלדת
אני כמו קבצן, מוכר את המילים שלי בשביל מעט הכרה
מספר על עצמי, מה אני רואה ואיך אני מבין את זה
"אבל אתה לא כל-כך חכם," אתה אומר לי,
"אתה צואה אנושית כמו כולנו,"
אולי, אבל אני צריך לשרוד,
ואני בוחר לשרוד, ולא לתת לעולם לדרוס אותי,
ולא לייסר את עצמי על כלום
לכולם יש חטאים, אבל החטאים שלי בעולם מטורף,
לא נוראים עד-כדי-כך שאזחל על הרצפה בייסורים,
למרות שיש כמה אנשים לא נחמדים שהיו שמחים אם זה היה קורה
מדברים איתי כמה אני לא בסדר, אתם בסדר?
תנו לי לשפוט אתכם 50 דקות על כיסא חשמלי,
כל יום, כל יום, במשך שנים
נראה אתכם. |