חיליק היה מנוול. הוא היה יושב רכון על שולחנו הקטן ומתקתק
במחשבון הלוך ושוב, עוד חישוב ועוד בדיקה, ומגרד בסנטרו ומוסיף
ספרה ומקנח את אפו ושוב מתקתק. השעות היו חולפות בין הבהובי
ההלוגן מעל לראשו וריצודי המסך לפניו. ושוב היה חולף לו יום
וחיליק היה אוסף את חפציו, את הטלפון החבוט ואת העט הכדורי, את
צרור המפתחות והארנק, והיה מכבה את מסך המחשב ונועל את הקלסר
במגירה, ומקליד את קוד האזעקה ונועל את דלת משרדו, והיה יוצא
אל העולם המואר של סופר 'הכל במרכול' ומשוטט לו בין המדפים, פה
בודק שצנצנות הדבש עומדות בשורה כטירונים טריים בפני המב"ס,
ושם מוודא שחבילות האורז הפרסי לא התערבבו ונטמעו בין חבילות
האורז הבסמטי, כגויים המתערים בין יהודי ארצנו ללא בושה ומשוא
פנים.

בחולפו ליד פחיות השימורים היה מיישר את פניהן ווידא שהתוויות
פונות כלפי חוץ, והרים מבטו כבדרך אגב לכיוונה של יוליה, שהיתה
הקופאית החדשה, לבדוק שהכל בסדר. בדרכו אל מדף הפסטות היה
מהרהר בה, שכמעט ועלתה לו ביוקר בשבוע הראשון שלה בעבודה,
כשהיא ביטלה חיוב על חבילת שניצל תירס קפוא כשחשבה שחייבה
פעמיים. בטעות. טעות, לעזאזל! רק שבוע בקופה, וכבר היא כמעט
עלתה לו חבילה של שניצל תירס שהיה צריך לשלם מכיסו או להסביר
בפני משה, איך נעלמה חבילה שלימה של שניצל קפוא מהסופר, וללא
חיוב. אי אפשר לסמוך על הקופאיות האלו, היה מהרהר לעצמו,
ועיניו משוטטות על גבה הרכון על מסך המחשב, על אצבעה המשוטטת
על פני רשימת המוצרים והמחירים לחיוב, על מצחה המתכווץ לכדי
קמטים קמטים בחיפושי שווא אחר מיקומו של מחיר פלפל צהוב לקילו
ברשימה שלפניה. "אלוהים ישמור", היה פיו משמיע נהמה, כמה מסובך
כבר יכול להיות לזכור את המחיר לקילו לפלפל צהוב!

ושוב הוא היה ממשיך, ומקפיד כי הפסטות מסודרות לפי צורות ולפי
פירמות, שה'ברילה' לא הסתבכה עם ה'אסם' והספגטי עם הפוזילי
באיזו אורגיה מטורפת של צורות וצבעים. אגב צורות וצבעים, זקף
חיליק את חזו מלא קומתו כשהרהר בכך שב'הכל במרכול' היה ערב רב
של עובדים ועובדות, מלא החופן צבעים וצורות כמו הפסטות האלו
שלפניו, מיוליה ואולגה הרוסיות שבקופה (חיליק לא ידע שאולגה
היתה אוקראינית, וספק אם הבין את ההבדל), ועד קפלה האתיופי
שהיה אחראי על סידור מיכלי הטחינה הגולמית (לפני כחצי שנה ירדה
ההוראה הישירה ממשה להתחיל במכירת טחינה אתיופית, מה שוודאי
מילא את קפלה גאווה), ואפילו נביל, שהיה אחראי על אספקת הסחורה
במשאית שהגיעה בכל ראשון בחמש בבוקר ופורק בעצמו את הסחורה על
המשטחים יפה יפה ואחד אחד, ובלי שיבדקו אותו אפילו לראות שהוא
לא שם בטעות איזה ארגז בקבינה במקום במכולה מאחורה ולקח הביתה
בלי לשים לב.

חיליק היה מנוול. הוא היה חומק בבוקר מוקדם לפני שהבת שלו,
מיכל, התעוררה, וחוזר בשקט בשקט בערב אחרי שהיא הלכה לישון.
מיכל כבר הפסיקה לקוות שאבא שלה יגיע מוקדם פעם הביתה והיא
תוכל לספר לו איך היה בבצפר, או אפילו סתם לשבת על הברכיים שלו
או לראות איתו סרט. בפעם האחרונה שעוד היו לה תקוות כאלו היא
היתה בכיתה א' (זה היה ביום הראשון, והיא חיכתה כל היום לאבא
שלה שיחזור מהעבודה ושהיא תוכל לספר לו על נטלי, שהיתה הילדה
שישבה לידה בשולחן והחברה הכי טובה שלה מההתחלה, ואפילו אחרי
תשע וחצי בערב היא לא הלכה לישון והחזיקה את העיניים שלה
פקוחות חזק חזק חזק, אבל אבא שלה לא בא עד מאוחר מאוד, והיא
כבר נרדמה על הספה בסלון ואמא שלה לקחה אותה למיטה). עכשיו היא
כבר היתה גדולה, בת 10 עוד מעט, והיא שנאה את נטלי שדחפה אותה
כשכולם ראו וקראה לה גמדה מכוערת עם בגדים של בן, אבל זה היה
ממש מזמן, וגם את זה היא לא הצליחה לספר לאבא שלה אף פעם.
בעצם, לא בטוח שאבא שלה בכלל הכיר את נטלי או שמע עליה אי פעם,
אבל מיכל לא היתה בטוחה. אף פעם הוא לא היה בבית כדי שהיא תוכל
לשאול אותו.

הוא תמיד היה עסוק, אבא שלה. לפעמים היא היתה מתקשרת אליו
לעבודה סתם כדי לשמוע את הקול שלו, כי היא לא רצתה גם לשכוח
איך הוא נשמע, חוץ מזה שהיא כמעט שכחה איך הוא היה נראה. היא
ידעה שהיא לא באמת יכולה לשכוח איך הוא נראה, כי היו המון
תמונות שלו בבית והיא תמיד היתה מסתכלת בהן, אבל לתמונות האלו
לא היה קול, והיא היתה מתקשרת אליו רק בשביל לוודא שהוא אמיתי,
שיש בן אדם באמת מאחורי התמונות האלו. אבל היא לא אהבה להתקשר
אליו. תמיד כשהיא היתה מתקשרת היה איזה תקתוק של מחשבון שליווה
את הקול שלו, והוא אף פעם לא באמת הקשיב למה שהיא אמרה. פעם
אמא שלה לקחה אותה לסופר ששם אבא שלה עבד, והכניסה אותה עד
למאחורה ולקחה אותה עד למשרד שלו, ומיכל היתה כל כך גאה שאבא
שלה הוא המלך של כל הסופר הענקי הזה, וכל המוצרים, והבשר
והירקות, הכל זה שלו ושהוא שולט בזה. אבל כשהן הגיעו למשרד של
אבא שלה מאחורה היא היתה מאוד נבוכה, ואפילו התביישה טיפה,
שאבא שלה, שהוא המלך של הסופר, יושב בכזה משרד קטן ושבקושי הוא
יכול לראות מה הוא כותב על השולחן שלו, שהיה בכלל כזה מבולגן
וקטן ועלוב כזה מעץ מתקלף, ובקושי הרים את העיניים שלו אליה
ורק העביר את המבט מהקלסר הכחול שלו ביד שמאל למחשבון הקטן
שהוא החזיק ביד ימין, ואפילו להרים את המשקפיים שנפלו לו על
האף לא היה לו זמן. היא ישבה שם, על הכיסא שהיתה לו רגל אחת
מתנדנדת וכיסוי כזה רך עם כרית מכוסה בעור חום שהוא פינה
בשבילה כי קודם היו עליו ערימות של דפים שהוא שם אחר כך בצד,
והסתכלה עליו איך הוא בודק קודם בתוך הקלסר ואחר כך מביט שוב
במחשבון, והקשיבה לתקתוק הזה שהיא הכירה מהטלפון והסתכלה על
הפרצוף הזה שהיא הכירה מהתמונות בבית, ואז היא ידעה שזה אבא
שלה, שחי איתה באותו בית אבל היא אף פעם לא ראתה אותו, כמו
איזו רוח רפאים, שבא בלילה בלילה ונעלם מוקדם בבוקר, לפני
שהשמש באה.

חיליק היה מנוול גדול. וגם שקרן. ורמאי. וגנב. את זה הוא עוד
לא הצליח להוכיח, אבל משה ידע שהוא מכניס לכיס את מה שהוא רק
יכול בלי להיתפס. זה היה ברור כשמש. מכל מנהלי הסניפים, מבאר
שבע ומודיעין, ועכו, ורמת גן ואפילו מהסניף של שמעוני באשדוד,
הסניף של חיליק היה הכי פחות רווחי. איך זה בכלל ייתכן, שהסניף
שיושב על המיקום הכי טוב, שעובד שבעה ימים בשבוע כשכל הסניפים
האחרים עובדים רק חמישה ימים וחצי, כשהמנהל שלו הוא היחיד מכל
המנהלים שלא קיבל רכב צמוד, שלא מחזיקים לו טלפון, שאפילו
בבונוסים של ראש השנה ובשי של פסח מקצצים לו, איך זה ייתכן שזה
דווקא הסניף שמכניס הכי פחות? איך זה בדיוק יכול להיות, אם הוא
לא גונב לכיס שלו? בטח, הוא אהב להראות שהוא עובד יפה, תמיד
היה עוקב אחרי ההזמנות במחשב, תמיד היה בקשר עם הספקים, תמיד
הוא היה מחשב את ההכנסות מול ההוצאות שלא יווצר חוסר, וגם בפעם
האחרונה שהקופאית החדשה שלו עשתה טעות בהעברה הוא שילם מהכיס
שלו, וגם שלח מייל התנצלות (איזה תולעת מתרפסת היה החיליק הזה,
שפשוט בא למשה להקיא ממנו), ותמיד הוא היה מראה שכאילו הוא הכי
בסדר, עד כדי כך שהוא היה מגיע יום יום כולל שבתות לסניף, הכי
מוקדם מכל העובדים שלו, והיה נועל בערב אחרי שכולם שם כבר הלכו
הביתה. וואלה איך אפשר להעריך כזה בוס? זה פלא בכלל שהקופאית
שלו ניסתה להעביר שם מוצר? היא בטוח רצתה לקחת הביתה, והוא רק
הגן עליה במקום לבעוט לה בתחת במקום ועוד שילם על הטעות שלה.

הוא עשה לו בחילה, החיליק הזה. מלוקק כזה, מתרפס. כל המוצרים
אצלו בסניף עומדים כמו חיילים, רק להראות למשה שהוא מריץ את
הסניף הכי טוב והכי מקצועי. כאילו זה מה שמביא לו את הלקוחות.
תמיד כל השלטים היו עומדים יפה, ברורים, אף פעם לא היתה טעות
במחיר על השלט. נו בטח, אחרי מה שקרה לזדירוב שנה שעברה, שהיה
רשום שם יין בחמש עשרה תשעים במקום במאה חמישים ותשע, וואי
וואי איך הוא כמעט העיף את הרוסי הזה, מכר לו יין של מאה שישים
בחמש עשרה שקל. אבל הוא בסדר, זדירוב, והוא היה גבר והוא לקח
שם אחריות ופיטר על המקום את העובדת שלו שרשמה לא נכון את
השלט, ואחר כך הוא כינס את כל העובדים והבהיר להם שעוד פעם אחת
קורה דבר כזה לכולם יורדת על המקום חצי משכורת. איפה חיליק היה
מתנהג ככה כמו גבר? סתם הוא ראה מה קרה שם אצל זדירוב וישר
יישר קו והסביר בטח לכל העובדים שלו שצריך לשים לב.

מה זה, צריך דוגמאות לכמה שחיליק אפס? חסר? הנה תראה את ברכה,
שלא רואים אותו בסופר. מה זה, אין עובד שנכנס אליו למשרד. כולם
רועדים ממנו. וואלק על קצות האצבעות הולכים שם אצלו הקופאים.
הוא ייצא מהמשרד שלו לסדר את התבלינים? אז בשביל מה יש לו
עובדים תגיד לי. הוא, ברכה, רק תבלין אחד לא יהיה במקום, רק
הפטרוזיליה תהיה במקום של הכורכום, כבר הוא מעיף שם חצי סופר
באויר. אבל זה בדיוק מה שהכי מרגיז אצלו - חיליק, לא רק שהוא
תמיד הכי הכי הכי בסדר, אלא  שהוא עוד עושה את זה בקטע של
'תראה איך כל הסניפים האחרים מזלזלים ורק אצלי הכי טוב'.
מתנשא, חתיכת חרא. וואי וואי איך צחקו עליו בישיבת צוות, איך
ירדו עליו, מסכן. מה שעשו לו שמה. זה, שמעוני, הוא עושה לו -
"תגיד, אצלכם אין דבר כזה שהעובדת טועה, רק המנהל טועה, אה?",
וזדירוב הליצן הזה אומר לו - "מה בטח, שם אין עובדים ומנהל, זה
רק מנהלים ועובד חיליק". וואלה איך התגלגלנו שם מהזדירוב הזה,
איך הוא בא עם המבטא שלו - "זה רק מנהלים ועובד חיליק"! מה זה,
שמע, הלכו שם צחוקים חבל על הזמן על הגב של החיליק הזה, כגן
עושה לו - "שמעתי אתה נוסע הביתה באוטובוס", אז ברכה אומר לו,
"איזה אוטובוס, יש לו כסף זה? וואלה נוסע באופניים!". איזה
דאחקות הריצו שם. אבל וואלה הם צודקים, החבר'ה האלה. הם גברים
אחד אחד, והוא הולך ככה עם האף למעלה מסדר את כל השוופס שלא
יתערבב עם הקולה ועוד קורא לעצמו מנהל. אבל הוא פראייר, עובד
הכי קשה, מקבל הכי פחות, ועוד בא עם הראש למטה איך שמשה מגיע
לו לסניף, ואוכל את המשכורת חרא שלו בשקט ועוד עם חיוך, רק שלא
יבעטו לו בתחת. מה, הוא לא יודע שהוא זבל זה?

חיליק, הוא מנוול. ואת זה לא רק גילת ידעה, את זה כולם ידעו,
מהשכנים ההומואים למעלה ועד אמא שלו שלא קיבלה ממנו טלפון כבר
חודש וחצי. אפילו מיכלי ידעה, והיא לא היתה מסוגלת לעמוד מול
העיניים הגדולות שלה כשהיא סיימה כיתה ב' וכל ההורים שם באו
למסיבה, והיא שאלה אותה "איפה אבא", והסתכלה עליה ככה. מה היא
יכלה להגיד לה? מיכלי, אבא שלך לא פה, כי הוא עובד? כי הוא
רואה רק את העבודה שלו מול העיניים? כי חוץ מללקק לבוס
הערסוואת שלו כל היום אין לו כלום בראש? מה היא יכלה להגיד לה,
באמת? משהו בסגנון - "מיכלי, אין לך מה להיות עצובה שאבא שלך
לא בא למסיבת סיום כיתה ב', ושאולי הוא לא יודע שסיימת כיתה
ב', ואולי הוא בכלל לא יודע באיזה כיתה את, כי אפילו שלאשתו
כבר חמש שנים יש חבר שמרוויח פי שלוש משכורת ממנו וגר דירת שני
חדרים בקומה 25 במגדל ולא משלם שקל מזונות לגרושתו הכלבה הוא
לא יודע". את זה היא היתה צריכה להגיד לילדה שלה. ממש.

היא, בחתונה שלה, עשר דקות לפני החופה, אמא שלה לקחה אותה
הצידה ולחשה לה שיש עוד זמן להתחרט. "יש עוד צ'אנס. רק תלכי",
ככה אמא שלה אמרה. והיא, כמו מפגרת, נפנפה את אמא שלה לכל
הרוחות כאילו היא לא מבינה כלום, אבל יצא שהיא ידעה הכי טוב
בעולם. ועכשיו אמא שלה שוכבת במאוזן והתולעים יוצאות לה
מהאזניים והיא נשארה תקועה עם האפס הזה. מתי בפעם האחרונה הוא
אכל איתן ארוחת שישי? מתי שבת? מתי גן חיות למיכלי? מתי חו"ל?
מתי סקס? לפחות היא ידעה שאין מצב שהוא דופק איזה קופאית שם
בסופר. את זה היא עוד היתה מסוגלת לעכל. אולי לקבל אפילו. אבל
חיליק? הוא יבגוד? יש לו הרי ליבידו של דג מלוח, פעם בעשר שנים
הוא יורד לה, וזה גם בשביל לצאת ידי חובה. "אין לי כוח,
גילגול". איזה סמרטוט רצפה. "אין לי כוח..."

אז אתה יודע למי כן היה כוח? לאלון! לאלון היה כוח! מה זה היה?
יש לו, לא בזמן עבר. כל פעם שהיא הולכת אליו היא חוזרת הביתה
מפורקת כמו אחרי שיאצו שוודי, לא מסוגלת לעמוד על הרגליים
לעשות שניצל לילדה. לא נורא, אז היא תכניס איזה טבעול למיקרו
פעם ב, לא קרה שום אסון, כן? אז היא תאכל איזה פרילי לפני
השינה. אבל שבעלה יחזור הביתה מהעבודה ואפילו לא ישים לב שהיא
קיבלה היום איזה פעמיים שלוש, מה, צריך להיות גאון גדול בשביל
זה?

זה לא בעל זה, מי מרגיש אותו בכלל בבית? שהיא תבגוד?? היא
האחרונה הרי שתבגוד בעולם, היא הכי נאמנה מכל הנשים שהיא
מכירה. אבל תגיד לי, איך - אפשר - להיות - נאמנה לקרפיון הזה?
איך? וואלה שיתחתן עם קופסת טונה יותר מתאים. באמת. בטן מלאה
יש ממנו. אבל הכי כואב זה הילדה. איך שהיא סובלת כל פעם. אין
לה אבא. הטעות הכי גדולה היתה לקחת אותה אז אליו שם לסופר. עד
אז איך היא היתה גאה בו, כששאלו בבית ספר מה ההורים עושים היא
אמרה שאבא שלה הוא מלך של סופר ושהוא שולט שם על הכל. מה זה?
הלוואי. זאת היתה הטעות הכי גדולה, לקחת אותה לשם ולראות איך
היא יוצאת לא אותה ילדה, אחרי שכל האשליות התנפצו לה בפרצוף.
לא נורא, אין מה לעשות. לפחות את הלחם הוא מביא הביתה. ומה
שהוא לא מצליח להוציא במשכורת הוא קונה בהנחה של חמש אחוז ממשה
כמו איזה קבצן. גם זאת תשואה. עלאק.


חיליק היה מנוול. הוא סיים לסרוק עד סוף המעבר, עד המקרר של
החומוסים, וחזר לכיוון הקופות. אולגה היתה באמצע לסגור את התיק
שלה והמחשבים של הקופות היו כבויים. כולם כבר הלכו הביתה,
אפילו קפלה כבר תפס טרמפ לתחנת אוטובוס. חיליק מישש את הכיסים
שלו, בודק שהכל עליו: ארנק, הטלפון החבוט, המפתחות לאוטו, העט
הכדורי. הוא החליק את השערות המעטות שנשארו לו על המצח ומצמץ
בעיניים. היציאה המהירה מהחשיכה של המשרד לתאורה החזקה של
הסופר הכאיבה לו. גם הגב שלו כאב. הוא התמתח ושמע את הקנאק
בעמוד השדרה. הברכיים שלו רעדו קצת, לא כל כך רגילות לעמידה
והליכה אחרי כל השעות האלו מול המחשב. והוא היה עייף. אולגה
כבר הלכה, הוא אפילו לא הספיק להגיד לה שלום. הוא דשדש אל עבר
הדלת, כיבה את האור במפסק שליד המשקוף, תקתק את הקוד באזעקה,
סגר את הדלת ונעל אותה. מלפניו הוא יכל לראות את הצללית של
רומן השומר מתרחקת בחשיכה.

הלילה היה אפרורי בין האורות והאבק של העיר, ואם הוא היה בנגב
הוא היה יכול לראות מסך של כוכבים. נהרות של רכבים זרמו לשני
הכיוונים כשהוא ניסה לחצות את הכביש ולהגיע לרכב החונה שלו.
לפחות הכביש המהיר לא פקוק עכשיו. שעת העומס חלפה לפני שעות.

בידו האחת הוא החזיק בשקית הניילון שהכילה רביעיית פרילי
ומילקי מוקה למיכלי לארוחת בוקר, או שהיא תאכל כשהיא חוזרת
מבית הספר רעבה, או אולי תיקח איתה ותאכל בין השיעורים. הוא
הביט בשעון על ידו השניה ותהה אם גילת חזרה כבר הביתה או שהיא
עדיין אצל המאהב שלה. יום שני היה היום הקבוע שלהם, הוא ידע
לפי המבט שהיא היתה זורקת לו, לפי העור שלה, שזהר, ולפי
העטיפות של שניצל הטבעול שמיכלי הכינה לעצמה כי לא היה מי
שיעשה לה אוכל. אולי כדאי לעשות איזה סיבוב באוטו למרות
העייפות, ככה בשביל לוודא שגילת באמת כבר תהיה בבית כשהוא
יחזור, שלא יקרה שהיא באה אחריו ואז היא תהיה במבוכה. לא, הוא
יקפוץ לגינה פה ליד ויביט בשמים איזה עשר דקות, אולי רבע שעה,
ויקשיב לשקט של העיר בלילה. בלילה העיר יפה. אין אורות. האנשים
בבתים, רואים כדורגל. בלילה משה לא מתקשר ואין ספקים לדאוג להם
ואין סחורה. הלילה הוא שלו. ומה נשאר לו לאדם שאין לו דבר, לא
את ביתו ולא את אישתו, ולא גאווה במשלח ידו, מלבד הלילה?

חיליק המנוול פסע אל עבר המכונית החונה שלו והכניס את שקית
הניילון לבגאז'. אחר כך הוא נעל שוב והלך בצעדים עייפים במורד
הרחוב אל עבר הגינה הציבורית. אולי הלילה, כשהוא יגיע סוף סוף
לביתו, אולי אחרי שהוא יפשוט את הבגדים, אחרי שהוא יאכל איזה
סנדוויץ' עם גבינה צהובה, אחרי שהוא יתקלח ואחרי שהוא סוף סוף
יישכב במיטה שלו שתקלוט אותו אליה כמו אהובה רחוקה, אולי הלילה
הוא יחלום חלום אחר.