[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
גרעינים שחורים

ידיעה קטנה בשולי החדשות צדה את עיני. דובר שם על סקר שנערך
בקרב תלמידי תיכון באחת הערים הגדולות. בסקר, נשאלו התלמידים
לדעתם בסוגיית הגרעין. כלומר, האם הם מעדיפים גרעינים שחורים
או גרעינים לבנים. מתוצאות הסקר עולה כי למחצית מהנשאלים לא
הייתה עמדה מגובשת בסוגיה. עורכי הסקר לא אמרו נואש וביקשו
לברר בקרב חסרי העמדה מדוע אין להם דעה בנושא זה. להפתעתם
התברר כי מחצית מחסרי הדעה כלל אינם מכירים גרעינים. משמע, רבע
מכלל הנשאלים בסקר כולו, לא צרכו גרעינים מימיהם.
איני זוכר כמה נשאלים הקיף הסקר כולו, אך אם נשאלו במסגרתו מאה
תיכוניסטים, הרי שעשרים וחמישה מתוכם לא ידעו מה לעשות עם
גרעין במקרה וייפול לידיהם. ונניח שעורכי הסקר היו חרוצים
במיוחד ופנו לאלף נשאלים, הרי שמאתיים וחמישים נערים (שאולי
יהיו חיילים בקרוב) לא ראו גרעין מימיהם. אני בטוח שאותם נערים
יודעים להבחין בעיניים עצומות בין קפה מקיאטו לבין קפה מקינאטה
ובין אספרסו לבין קפה הפוך. גם אם תעירו כל אחד מאותם נערים
באמצע הלילה ותניחו מולו מחשב, הוא ידע מיד להפוך קובץ PTT
לקובץ XLS. אבל, שומו שמיים, גרעינים פשוטים טרם זכו לטעום.
אין ספק שזהו כישלון חינוכי.
מתוך דאגה שהתופעה תלך ותתרחב וכל הידע הקיים היום בנושא
הגרעיני ייעלם בעתיד, מן הראוי לפעול לשימורו למען הדורות
הבאים. לא רק פעולת שימור נדרשת כאן אלא גם הנצחה של ממש.
ולצורך הנצחת נושא חשוב זה במורשת הישראלית, מן הראוי שיוקם
מוזיאון לאומי לפיצוחים.  בהיכל מפואר יוצגו גרעינים שחורים
וגרעינים לבנים, בוטנים מלוחים ובוטנים קלויים, פיסטוקים
וגרעיני אבטיח. הללו יישמרו בתאי זכוכית ובתנאי יובש מפוקחים
בקפידה תוך הפרדה בין הסוגים, שלטי הסבר מאירי עיניים בשפות
שונות, מדריכים מיומנים וסיורים מאורגנים. סרט תעודה קצר יציג
סצנות שונות בחיי הישראלי בהן נהוג היה לאכול פיצוחים ואת אופן
הפיצוח. ניתן לשקול הכללתה של "פינת ליטוף" בשולי המוזיאון
במסגרתה יוכלו ילדים לגעת בפיצוחים ולהשתתף בסדנאות ללימוד
הפיצוח. כמובן שבסמוך ליציאה תמוקם חנות המוזיאון בה ניתן יהיה
לרכוש סוגי פיצוחים לפי משקל.
באם אכן תרצה ממשלה עתידית בהקמתו של מוזיאון לאומי לפיצוחים,
מן הסתם תעלה שאלת מיקומו הראוי. מחד גיסא, בהיותו מוזיאון
לאומי הרי שראוי למקמו בירושלים הבירה. מאידך גיסא, לנושא
הגרעין הישראלי יש קישור גיאוגרפי הדוק מזה שנים רבות ולכן
ראוי שהמוזיאון יוקם לא בבירת ישראל אלא בבירת העמק דווקא,
עפולה.
המושג "גרעיני עפולה" היה נפוץ בארץ במשך שנים רבות.
כשהאוטובוסים היו מעטים ואיטיים, הייתה נהוגה עצירה באמצע
הדרך. כל האוטובוסים שעשו דרכם מטבריה והגליל לתל אביב היו
עוצרים בתחנה המרכזית בעפולה. הנהג והנוסעים היו ממהרים לעמוד
בתור לשירותים, ואחר כך היו קונים בזריזות משהו לדרך בקיוסק
שליד. ה"משהו לדרך" היה במקרים רבים שקית גרעינים. עם השנים
התרחב הקיוסק הקטן והפך לחנות שמעליה שלט מאיר עיניים "גרעיני
עפולה". החנות גדלה והתרחבה ונוספו לה סניפים ברחבי הארץ.
המושג "גרעיני עפולה" הפך לשם גנרי (כמו ארטיק וקרטיב ואגד
ופריז'ידר) לגרעינים משובחים ועפולה נתקבעה בתודעה כמקום בו
ניתן להשיג את מיטב הגרעינים. קיבעון זה נותר בעינו גם אחרי
שצצו ברחבי המדינה דוכני גרעינים שטיב תוצרתם עולה על המקור.
כדי להוקיר את תרומתה הייחודית של העיר עפולה להפצת הגרעינים
בארץ, ראוי למקם את מוזיאון הגרעינים הלאומי בעפולה.
אבל לא על זה רציתי לדבר, אלא על הגרעינים השחורים.
אם היו מספרים לך שיש מאכל שלא ישביע אותך, שעליך לטרוח רבות
כדי לחלצו מקליפתו, כי הוא יותיר אחריו פסולת רבה, כי הוא
יגרום לך לתחושת צמא וכי בכל העולם הוא משמשת בכלל כמזון
לציפורים, האם היית מושיט ידך לוקח ממנו ומכניסו לפיך? בטוחני
שלא. אבל זה בדיוק מה שעושים כל צרכני הפיצוחים. זר לא יבין
זאת ואני בהחלט יכול להבין לליבו. אני זוכר היטב איך עמדתי פעם
לפני דלת הזכוכית של מקרר ענק בסופרמרקט בדרום ארצות הברית,
והבטתי בהשתאות על חבילת גבעולים בשרניים של שיח הצבר הנתונים
באריזת ואקום נאות ומוצעים למכירה לצד גבינות ונקניקים. חשתי
תערובת של פליאה, בוז וסקרנות גם יחד. הרי בארצנו גבעוליו
הבשרניים של שיח הצבר הם מזון לגמלים. הסתכלתי על האישה שנטלה
את החבילה והכניסה אותה לסלסילת הקניות שבידה. אישה רגילה
למראה. לא נראה היה שהטבע חנן אותה בפה משוריין כשל גמל. מוזר.
כך בדיוק תחוש אותה אישה כשתראה אותי מפצח גרעינים להנאתי.
אבל לא על זה רציתי לדבר. גרעינים שחורים, כן?
בעיני הצרכנים נתפסים הגרעינים השחורים כנחותים ביותר מבין כל
סוגי הפיצוחים. לעומתם, הגרעינים הלבנים הם אצולת הגרעינים
הודות למרקם החלק, צורתם העגולה  וצבע הלבן שנהב  שדומה לו
נמצא רק בחטי פילים. גם הבוטנים מביטים מלמעלה על הגרעינים
השחורים הודות לקליפתם היפה בצבעי חום - אדמדם וקלות קילוף
קליפתם הדקיקה המקנים להם נופך עדין, נשי משהו. ודאי שהגרעינים
השחורים נתפסים כנחותים לעומת ההילה הבריאותית של השקדים
והאגוזים למיניהם. ובכלל, הראו לי משהו שחור הנחשב יוקרתי
ונאצל. הצבע השחור מתקשר עם זפת שנדבקה לכף הרגל ביציאה מהים,
או לאיזה עבד נרצע המחויב לציית למצוות אדונו, או לבגדי אבלים.
אמת, פסנתר כנף יוקרתי הוא שחור אך לא סתם שחור כי אם שחור
מבריק בבחינת היוצא מן הכלל המדגיש את הכלל. מה יש בו בצבע
השחור היוצר תדמית של דבר נחות לעומת הלבן? השחור מכיל את כל
הצבעים. הלבן חף מכל צבע. לפיכך השחור אמור היה לסמל עושר.
הלבן אמור היה לסמל עוני. השחור אמור היה ליהנות מתדמית של
עליון על הלבן. בפועל, הדברים שונים. בשנות ה-60 חוו השחורים
בארה"ב תנועת התעוררות שסיסמתה הייתה: "שחור הוא יפה". הואיל
ואין בנושא זה אמת מוחלטת, יתכן ובעתיד המצב ישתנה. המדרג לפיו
השחור נחות והלבן אציל קיים רק בדמיוננו. בזמן אחר ובמקום אחר
יכול ויוצר מדרג שונה.
מעבר לכך, במקום להסתכל על השחורים או על הלבנים באופן כללי,
מן הראוי לחדד את המבט ולהביט על כל אחד ואחד מהם בנפרד. גרעין
הוא גרעין ולא משנה מה צבעו ומה צורתו. כשם שאין גרעין שחור
אחד דומה לחברו כך גם אין גרעין לבן אחד דומה לגרעין לבן אחר.
בחינה מעמיקה תגלה כי השחורים אינם זהים זה לזה וכך גם הלבנים
והבוטנים והשקדים. יש גרעינים שחורים שמנמנים ויש גרעינים
שחורים דקים, יש המתפצחים בקלות ויש עיקשים, יש מהם בעלי פרי
גדול ויש עקרים שבבטנם אויר בלבד. לכל גרעין בודד צורה ייחודית
ואופי משלו. מזכיר לכם משהו?
אבל... טוב אתם כבר יודעים.
כל מוכר גרעינים יאמר לכם שהגרעינים השחורים הם הזולים מבין כל
מיני הפיצוחים. מכאן שהביקוש להם הוא הגבוה ביותר. במילים
אחרות, הגרעינים השחורים הם הפשוטים והנפוצים ביותר מבין כל
הפיצוחים.
אז איך זה הולך כל העניין הזה עם הגרעינים השחורים.
גרעינים שחורים אפשר לקנות בסופרמרקט אבל תהא זו טעות מרה
לעשות כן. אתה יודע מי ארז את הגרעינים? אתה יודע מה טעמם? עד
כמה הומלחו אם בכלל? ומתי נקלו? בא לו איזה גורם עלום ומכניס
גרעינים שאולי הם לחים ואולי יבשים, לתוך שקית שקופה, אוטם
אותה ושולח אותה לסופרמרקט. כמה זמן היא ממתינה לך על המדף הרי
אינך יודע. לכן, רק טירונים שאינם מביני עניין יקנו גרעינים
שחורים בסופרמרקט.
המקום הנכון לקנות בו גרעינים שחורים (ופיצוחים בכלל)
הוא...איפה שאבא שלך קנה כשהיית ילד. דוכני פיצוחים הם עניין
בין דורי. מרגע שנפתח דוכן פיצוחים אין עוד כוח בעולם שיוכל
לסוגרו. המוכר יעמוד שם בקיץ ובחורף כל עוד רגליו יוכלו לשאת
את משקל גופו. וכשיתעייפו רגליו, ישרת את לקוחותיו הנאמנים
בישיבה עד יומו האחרון. אחרי שימות, ימשיך בנו את השושלת. אותו
ילד קטן שסייע כל השנים לאביו למכור פיצוחים בדוכן, בגר ועתה
הוא נוטל את מושכות העסק ומובילו לעתיד בטוח. וכשיגיע יומו של
הבן, יחליפו הנכד. וכך חוליה אחר חוליה ממשיך העסק לתפקד. אותו
זאטוט שעמד לצד אביו בדוכן יכול שיהיה בוגר הטכניון. אין זה
משנה כלל. העוצמה הגרעינית דואגת שהבן הגאון לא יסטה מהמסלול
שהוכתב לו בידי הדורות הקודמים. התעודות תיתלינה על הקיר אבל
הוא ימכור גרעינים בעסק המשפחתי.
ואם אביך לא לקח אותך לקנות גרעינים? למשל, כי נפטר בינקותך או
שהיה מיזנתרופ? במקרים אלו שומה עליך לאתר בעצמך דוכן פיצוחים.
אל תנסה לשאול חברים היכן הם קונים את גרעיניהם. אם תעשה כן,
תהפוך באחת בעיניהם ליצור נחות, סוג של עולה חדש בעיר ומי שיש
להתנשא עליו או להתרחק מחברתו. בנוסף, אל תלך שולל אחר שלטי
"מלך הגרעינים" או "פיצוחי המקור". חפש ברחובה הראשי של עירך
דוכן פיצוחים. התקרב אליו בצעד בוטח ובחן את המוכר. אם הוא
נראה כאחד האדם, התרחק בזהירות מהמקום. מוכר פיצוחים לא אמור
להיראות כמוך. או שיש לו כובע מיוחד או כיפה בוכרית מהוהה, או
שזיפי זקנו צובעים את לחייו בלבן או ששיני זהב מאירים את קדמת
פיו.
משמצאת מוכר ראוי, הכנס את ידך לתוך ערימת הגרעינים. אל תחשוש,
כזה הוא המנהג. אל תעיז לחשוב שמישהו אחר יכניס לפיו את
הגרעינים בהם נגעת כשם שאסור לך לחשוב שמישהו אחר מישש
באצבעותיו את הגרעין שבא לפיך. יש נושאים שהם מעבר להיגיון
ובמופלא ממך לא תחקור. על כל פנים, אם חמימה היא ערימת
הגרעינים ונעימה למגע, בינגו! אות הוא כי גרעינים טריים לפניך.
השלב השני בבדיקה נוגע למידת המליחות של הגרעינים. טול גרעין
אחד מן הערימה ולקק את קליפתו. אם לא חשת במליחות כלשהי, זרוק
את הגרעין, תן במוכר מבט קשה והתרחק מהמקום. אל תטרח לנמק
ולהסביר. המוכר הרי יודע שפישל. אם חשת במליחות יתר והגרעין
עטוף במעטפת מלח לבנה, אות הוא כי הגרעינים הומלחו יתר על
המידה. אל תטרח לקנות גרעינים אלו. שוב, תן מבט במוכר והתרחק
במהירות.
אם ערימת הגרעינים עמדה בהצלחה בשני המבחנים, הן מבחן הטריות
והן מבחן המליחות, עבור לשלב השלישי. בקול בוטח שאל את
המוכר:"כמה זה מאה גרם". לא משנה מה ישיב לך, מיד תבקש לקנות.
כלל הברזל הוא משמצאת דוכן, דבוק בו. אל תנהג כאביך. קח את
ילדיך עימך והראה להם בגאווה היכן וכיצד קונים.
בימינו יש דוכנים הדוחסים את הגרעינים לתוך שקיות משוכללות.
פנים השקית כסוף, כאילו נייר אלומיניום הוטבע בתוכה. יש אף
שקיות המתהדרות בחלון שקוף דרכו ניתן לראות את תכולת השקית
מבלי לפותחה. היי טק של ממש. דוכנים אחרים מסתפקים בשקיות
חומות פשוטות. היזהר משקיות ההיי טק. יש ומטרתן להסיט את תשומת
ליבך מן העיקר, טריות ופריכות הגרעין. אל תלך שולל אחר חידושים
אלו. הישאר מרוכז בעיקר: הגרעין הוא החשוב ולא השקית. פעם היה
המוכר נוטל דף עיתון, ביד זריזה היה יוצר ממנו קונוס ולתוכו
מכניס גרעינים בידו השנייה או בכף מיוחדת. בזהירות היה המוכר
מעמיד את הקונוס על משקל ישן. אחר כך הוחלף נייר העיתון בשקית
חומה ולבסוף הוחלפה גם היא בשקיות המשודרגות. אבל לא משנה
הקנקן. התוכן הוא העיקר.
משיצק המוכר את הזהב השחור לתוך הקונוס או השקית מגיע שלב
השקילה. כאן נדרש המוכר למיומנות מיוחדת. פיצול עיניים. עינו
האחת תתמקד בחלון המשקל ובמחט הדקה המתרוצצת בו. חלון זהה מצוי
גם בצד הפונה לעברך. עינו השנייה של המוכר פוזלת לכיוונך כדי
לדעת מה תגובתך למשקל העודף שמראה המשקל. מומחיותו של המוכר
התבטאה לא רק ביכולתו לפצל את מיקוד עיניו אלא גם ביכולתו
לדייק ולשים בקונוס כמות גדולה במקצת מזו שביקשת. וכאן אתה
ניצב בפני מבחן אופי ראשון במעלה. האם להתעקש על הכמות המדויקת
שביקשת או למחול ולקבל את הכמות העודפת ולשלם בהתאם. אנשים
מחושבים ודייקנים, כלומר, הרעים והקמצנים יתעקשו על הכמות
המדויקת שביקשו מראש. הם לא יתנו לאיש לסדר אותם. כל השאר,
יקבלו באהבה את התוספת למשקל ולמחיר שישלישו בידיו של מוכר
הפיצוחים. זה המקום להזהיר. לעולם אל תתעקש. בכך אתה פוגע
בכבודו של המוכר בעיני עצמו. מה, רועדת לו היד? מה, הוא צריך
את התוספת של 10 האגורות המבדילות בין הכמות שביקשת לכמות
שהכין? אם תתעקש, הוא יטביע את דמותך בזיכרונו, ובפעם הבאה
ישרת אחרים לפניך וימשיך להעדיף אחרים גם כשתורך כבר הגיע
ואפילו אחרי שעבר. ואם אין קונים אחרים אותו רגע הוא יזעיף לך
פנים, יאמר שהגרעינים היום לא יצאו מוצלחים ו"תבוא מחר, אולי
יהיו טובים". בקיצור, יזרוק לך גט כריתות ואתה תרגיש כמנודה
בעירך שלך.
הנה הצלחת להשיג שקית גרעינים. מה הלאה?
הכי חשוב, אל תפתח את השקית ותביט פנימה. ראשית, כי אתה עלול
לסגור אותה פחות טוב מהמקצוען שמכר לך אותה ואז תיכנס פנימה
לחות והלכה הטריות. שנית, כי אתה עלול לראות בפנים דברים
משונים שיוציאו לך את התיאבון לאכול את הגרעינים. על פי רוב,
מוצאים את דרכם לתוך שקית הגרעינים שלך חפצים בלתי אכילים
בעליל: גבישי מלח גדולים בעלי צורות משונות או ענפים קטנים
שהומלחו ונקלו בתנור האפייה וכעת הם מתחזים להיות גרעינים.
אצבעותיך המגששות בתוך השקית, תיתקלנה בהם. או אז אין מקום
לפאניקה. זה קורה לכל אחד ובכל שקית. הנח את המתחזים בצד
בשתיקה והשתדל לשכוח שאי פעם נתקלת בהם. ככל שתמהר לחזור
ולהתמקד בתוכן השקית, כן ייטב.
אם אתה בבית, נדרשות עוד שתי פעולות מקדימות בטרם תזכה לפתוח
את השקית. הראשונה קשורה ללבוש. פעולת פיצוח הגרעינים משאירה
אחריה עקבות. שרידי קליפות וגדמים שונים ומשונים ינשרו על
סביבתך וייתפשו בבגדיך. לפיכך, יש המקדימים תרופה למכה
ומחליפים מלבוש הדור בגופיה בלויה. הפעולה המקדימה השנייה
קשורה להררי הפסולת הצפויים להיערם במקביל להתקדמות אכילת
הגרעינים. גם כאן רצוי להקדים תרופה למכה ולהצטייד בכלי קיבול
מתאים אליו תשליך את שיירי קליפות הגרעינים. אם אתה לא בבית,
הישאר בבגדיך. אופן הטיפול בשיירי הקליפות מחוץ לבית יפורט
בהמשך.
תמו ההכנות והנה הגיע הרגע הגדול. שקית הגרעינים נפתחת. להסתכל
פנימה הרי אסור, אך מה בעניין חוש הריח? ובכן, גם במישור זה
צפויה לך אכזבה. רק אד קלוש של ניחוח המלח הקלוי יעלה מן
השקית. לא על הריח תהא תפארתה של השקית. המבחן הוא מבחן של טעם
ותו לא.
עתה עליך לנהוג כחפרפרת. אצבעותיך יגששו בתוככי השקית כסומא
בארובה. אין צורך להכניס פנימה את כף היד כולה. שתי אצבעות
תספקנה בהחלט לעניין זה. המתאימות מכולן הן האגודל והאצבע
שלידה (הקרויה, כמה מפתיע, אצבע). שים מבטחך בשתיים אלה ודלה
באמצעותן את הגרעינים, אחד אחד, מתוך השקית. לא למיותר להדגיש
כי משהעלית בחכתך גרעין, אין לשוב ולצלול לתוך השקית בטרם
הושלמה פעולת הפיצוח של אותו גרעין. עניין זה חשוב הוא שהרי
פעולת הפיצוח היא לב העניין ולא דליית גרעין והעברתו לצלחת
הקליפות. במחשבה נוספת, לו אכן דליית הגרעינים הייתה העיקר,
היית יושב מול השקית, דולה מתוכה גרעין אחר גרעין, עורם
גרעינים בזהירות בצלחת שלצידך כאילו היו מגדל של קוביות ועם
תום הגרעינים בשקית, היית מחזיר את כולם לתוך השקית וחוזר
חלילה. כך יכלה שקית אחת להספיק לכל ימי חייך, סוג של אנרגיה
מתחדשת, חלום כל הדורות. דומה הדבר לאותה מחרוזת שממולל
המוסלמי בין אצבעותיו. המחרוזת לא מוחלפת בתום התפילה או עם
רדת החמה אלא היא משמשת את בעליה כל חייו. אלא שבגרעינים
הסיפור שונה. לשמחת העוסקים בענף הדרך מהשקית אל הפה היא חד
סטרית.
הנה הגרעין נתון בין האגודל והאצבע והוא בדרכו לפיך. עצור! אל
תמהר. יש לוודא כי אצבעותיך אוחזות בשתי הדפנות השמנמנות של
הגרעין ולא בצידו הצר. כך יבוא הגרעין לפיך כשהוא בתנוחה
הנכונה לקראת הפיצוח. אם טעית והחזקת את הגרעין לא בצידו
הנכון, נדונה פעולת הפיצוח לכישלון מביך. שיניך יינעצו בגרעין
ויחתכו אותו לשני חצאים מהצד הלא נכון. במקום שהגרעין ייפתח
כצדפה ופריו יהיה נתון לפקודתך, ייחתך הגרעין לרוחב כשהפרי
ייוותר חבוי ונסתר. במצב זה תיאלץ להתבזות ולהיעזר באצבעותיך
לשם חילוץ הפרי הנכסף משני החצאים. פעולה זו שמורה לילדים
קטנים או לקופים מתקדמים (אותו הדבר בעצם) ואתה הרי לא מעוניין
להיחשב בעיני עצמך או סביבתך כנמנה על איזה משני הסוגים הללו.
הצלחת לקרב את הגרעין לפיך כשהוא מוחזק בניצב בין שתי
אצבעותיך. עתה, אל תתחב את הגרעין כולו פנימה. אין בכך כל
צורך. מאידך, אל תנתק אחיזתך מהגרעין. המשך לאחוז בו בעוז
באמצעות אותן שתי אצבעות הפעילות בתהליך. בזהירות הבא את קצהו
המחודד של הגרעין אל בין שיניך הקדמיות. רק שליש גרעין ייתפס
בצבת השיניים. שני השלישים האחרים ישמשו כמשטח אחיזה עבור שתי
האצבעות. בשלב זה, נגוס נגיסה קלה בקצה הגרעין. אם הגרעין לא
נפתח דיו, הכנס את הגרעין טיפונת פנימה לתוך הפה ונגוס שוב
בעדינות בגרעין. בשלב זה אמור הגרעין להתפצח. אם המדובר בגרעין
קשה עורף במיוחד, אל תתעצבן. יש כאלו בין הגרעינים ולעיתים אף
בין מפצחיהם. במצב זה החדר את הגרעין עוד מעט פנימה ונגוס וכך
הלאה. אם תתמיד, מובטחך כי הגרעין יתפצח עוד בטרם יפגשו שיניך
הקדמיות את שתי האצבעות האוחזות.
הידד, קליפת הגרעין קורסת. הגרעין נכנע לשיניך. מה אתה שמח?
הרי כעת יש בפיך תערובת רטובה של שיירי קליפות וביניהן מתחבא
אוצר קטן אליו אתה שואף להגיע. ילדים יוציאו את העיסה מפיהם
וינסו לאתר את ליבת הגרעין בעזרת אצבעותיהם. אך אתה הרי אדם
בוגר ולכן נדרש ממך להתנהג בהתאם. מי שנכנסת לפעולה בשלב זה
היא שחקנית חדשה: הלשון. ממש בדומה לפיל הנעזר בחדק כך אתה
תנבור בעזרת לשונך בערימת ההריסות הלחה שבפיך. הלשון תתור
ותהפוך ותחפש עד שתמצא את הגביע הקדוש. אותו גלעין לבן וזעיר
שלמענו נתכנסנו. את הפרי הנכסף תעביר הלשון ימינה לשיניים
הטוחנות. את הקליפות המרוסקות תאחסן הלשון זמנית בצידו השמאלי
של הפה. ומדוע זמנית? כי לאחר שתרסק קלות את הגלעין הקט ותבלע
את הרסק, יהא עליך לפנות את שברי הקליפות.
אופן פינוי הקליפות המרוסקות תלוי במקום בו הינך נמצא. אם אתה
בביתך או בבית חברים והינך נדרש לנהוג כבן אדם מנומס, יתבצע
חילוץ הקליפות מהפה תוך יצירת שיתוף פעולה בין הלשון לאצבעות.
הלשון תדאג לפינוי הקליפות מחלל הפה ותביאם הישר אל שתי
האצבעות הרלבנטיות. האגודל והאצבע יקבלו את משלוח הקליפות
מהלשון ויניחוהו באופן מכובד בצלחת הקליפות. הפעולה תתבצע
בזהירות תוך הקפדה שלא יאבדו שברי קליפות בדרך. הקפדה זו מלאכת
שווא היא. כמה שתתאמץ, תמיד יימצאו על בטנך ומשני צידיך ועל
הרצפה כמה קליפות סוררות. במצב זה צפה לביטויי עלבון מצד אשתך
("אתה אוכל כמו חיה" וכד'). אל תגיב. זו אש ידידותית שאסור כי
תפגום במאמץ העיקרי ותסיטך מן העיקר. בשקט ובצייתנות לקט את
השאריות ובראש מורכן לווה את אותן קליפות בדרכן האחרונה לגיא
ההריגה שבצלחת השאריות. לעומת זאת, אם אתה מפצח גרעינים מחוץ
לבית, למשל, ביציע שבמגרש הכדורגל או בשירות מילואים, כלומר
במקומות בהם אינך נדרש להתאפק ולנהוג כבן אדם מתורבת, אין כל
צורך בשתי האצבעות לצורך חילוץ קליפות הגרעינים מהפה. די
בפעולת יריקה רטובה כדי להשלים המהלך באופן יעיל. אמת, יש
ומתרחשות תאונות מצערות כמו בכל פעולה גברית אחרת. כך למשל,
מקלחת הגרעינים שיצאה מפיך יכולה לנחות היישר לתוך עורפו של
הבריון היושב בשורה שלפניך ביציע. הקליפות הרטובות הופכות
לכבדות ולפיכך, הן לא תישארנה דבוקות לעורפו של הבריון הזועם
אלא תמהרנה לצנוח במורד גבו בתוך גופייתו עד למבוא תחתונים.
במצב שכזה טוב תעשה אם תניף מיידית דגל לבן ותציע לנזעם
קולקציית סליחות ותירוצים, אחרת גם אתה תמצא את עצמך צונח
במורד היציע עם עין סגולה ולסת נפוחה. חשוב להזכיר בהקשר זה
שתי עובדות. האחת, קשה עד בלתי אפשרי לכוון במדויק את זרם גשם
הקליפות הנפלט מפיך. כיוונת לשטח הריק שמימינך אך מעשה שטן,
המשב הלח טס דווקא ישר לפנים. רצית למטה ויצא למעלה. דומה
ליריות האזהרה של חיילים, לא כך? העובדה השנייה אותה יש להזכיר
היא שכלל ההדדיות שבטבע מתממש גם כאן במרומי היציע. כשם שאתה
שילחת את רוקך וקליפותיך הישר לצווארונו של היושב לפנים, כך גם
היושב מאחוריך לא באמת התכוון להחדיר את קליפותיו הלחות לתוך
צווארון חולצתך. כמוך כמוהו כולם זכאים. כך נוצרת לה שרשרת
אנושית של ירקנים זעפנים.
תם פינוי הקליפות מהפה והנה אתה נכון לחזור על התהליך כולו
ולדוג גרעין נוסף מתוך השקית. וכך הלאה והלאה עד שאצבעותיך
יגששו לשווא ברחבי השקית וייתקלו רק בקרקעית הריקה בכל אשר
יפנו. בדל גרעין לא נותר אך אתה תאב להתחיל הכול מהתחלה. תם
הטקס.
את התהליך כולו יש לשוב ולתרגל פעם אחר פעם עד להשגת הקצב
הראוי. היעד הנדרש הוא פעולה מהירה ובאופן אוטומטי, בלי לחשוב,
ממש כמו לוחם. בזמן ששפתיך מתכוננות להעיף החוצה את שברי
הקליפות, על אצבעות הידיים כבר להוציא מהשקית את הגרעין הבא.
מודל לחיקוי יוכל לשמש בעבורך אותו טניסאי מקצוען: בזמן שידו
השמאלית מעיפה את הכדור למעלה, ידו הימנית מרימה את המחבט
בתנועה המתאימה וכל גופו מתרומם על קצות האצבעות. כולו מכוון
לרגע המפגש שבין הכדור למחבט כדי לייצר חבטת פתיחה אדירה. כך
תהיה בסופו של דבר, ממטרה אנושית הפולטת שברי גרעינים על
סביבותיה.
שים לב, אתה יורק על אחרים במודע, אחרים יורקים עליך במודע.
להם לא אכפת ממך. לך לא אכפת מהם. שבת אחים גם יחד.
גרעינים שחורים. תמצית הישראליות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פלוץ
אופס! עשיתי זאת
שוב!

-בריטני מתוודת


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/4/16 14:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה