שירלי אמרה לי שאני "מאן-מאן-מאנייק" בגלל שאמרתי לה שאני אוהב
אותה, ושיקרתי. ניסיתי להסביר לה שלא שיקרתי, פשוט אהבתי אותה
באמת ברגע שאמרתי את זה. מה לעשות שהרגע הזה נמשך רק עשרים
דקות. "זה לא יפה לשחק בלב של אנשים," היא אמרה ודמעה, ואני
פתאום עוד פעם אהבתי אותה, אבל לא רציתי להגיד, שלא תגיד שאני
שקרן, כי קרוב לוודאי שזה יעבור לי תוך פחות מחצי שעה. "אסור
לשחק ברגשות של בחורה," היא אמרה, "נשים הן רגישות, פי שניים
מגברים, וכשמשחקים להן ברגשות, זה..." היא שתקה, "כואב." היא
אמרה, וממש הרגשתי את הכאב בקול שלה, כשהיא אמרה את המילה
"כואב". אז אמרתי לה שאני מחבב אותה מאוד, מה שבאמת היה נכון,
ותמיד היה ככה - זה לא השתנה. והיא התרגזה בצורה כואבת ונוגעת
ללב, וירתה - "סתום, סתום ת'פה." והלכה משם. מאוד כאב לי כל
הסיטואציה הזו, כי לא רציתי לפגוע בה, הדבר האחרון שהייתי רוצה
הוא להכאיב לה, אבל כנראה עשיתי משהו לא בסדר. אז כאב לי כל
אותו היום בבית-הספר, וכאב לי גם כשהגעתי הביתה, לא היה לי חשק
לכלום. רציתי לטלפן אליה ולומר לה שאני מצטער, אבל פחדתי שאימא
שלה תענה. אז החלטתי לא לומר לאף-אחת שאני אוהב אותה, אפילו אם
אני באמת אוהב.