פגשתי אותה בערב-לילה מסמורטט ליד גן ציבורי. היא נראתה חסרת
עניין, אבל ידעתי שזה מחפה על פחד מאכזבה אחרי חיים עמוסים
אכזבות. דיברנו כמה מילים פשוטות, היא הייתה קצת קצרת רוח, ואז
הצעתי שנשב בגן. היא הביטה לתוך הגן החשוך, אבל הסכימה,
ונכנסנו וישבנו על ספסל. דיברנו. נתתי לה להבין שאני לא מתחייב
במובן הקלאסי, ושאני גם לא מצפה ממנה להתחייב. "אנו בסך-הכול
שתי נשמות אבודות בעולם גדול. לא מכירים באמת, אבל זקוקים לחום
ומשענת. אהיה לך לחבר, וחבר טוב, ואשמח אם תהיי לי חברה טובה.
תמיד אהיה כן ואקבל אותך כמו שאת. אם זה יסתדר - יופי. אם לא
- אולי זה יסתדר מאוחר יותר, אז אני מבקש לא לנתק קשר לגמרי
במצב כזה, אם יקרה." היא הביטה בי רגע בעיניים פעורות, משתאות,
ואמרה שזה נשמע מוזר, אבל נורמלי באותה עת. ובוודאי שזה בסדר
מצידה.
אחרי זה... אני לא יודע.
אחרי זה... אני לא יודע.
אני צריך קודם כל להכיר אותה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.