תפרים רופפים,
חוט שלא מצליח לחבר שני קרעים,
אדם הולך ונגמר,
ומרסקים בתוכו את המעט שנשאר.
תמיד נזכרים על האבן,
כשרואים את השם חרוט בשחור,
וחייבים לרשום מילים טובות שיזכירו,
ופתאום יש הרבה ממה לבחור.
אולי דחפו חזק מדי לפינה,
אולי לא סיפקו הבנה,
ואחרי שיתחרטו,
ואחרי שיבכו,
יחיו עם החרטה,
יקומו כל בוקר עם האשמה,
ורק המראה שלהם תשקף את המציאות,
הם לקחו לה את ההזדמנות.
היא יכלה להיות כל מה שהייתה רוצה,
אבל לא יכלה כשהייתה כלואה.