בחורים זרים בלילה, הם הולכים במסכות אני טובעת בתוכם. אין להם
אלוהים, הם חוגגים, כמו ששני הגייז המחופשים-לשטנים שישבו איתי
במרפסת אתמול כל הזמן אמרו: נבוכדנצר. הם קראו נבוכדנצר לכל מי
שנכנס למרפסת, בלי חוקיות מיוחדת. הם היו שיכורים
ומאופרי-פנים, לבנים לגמרי עם קלשונים אדומים ביד. חוץ מלי,
בעצם, למרות שפעם אחת לפחות גם אני הייתי נבוכדנצר בפיהם; אבל
בשאר הפעמים הם קראו לי שלגי. מלשון שלגיה, הכוונה.
מסיבות הן דבר מוזר, ואני לא הולכת אליהן כמעט, אבל כשכן אני
חושבת שאני מסתדרת מעל המצופה. אני לא יודעת איך, כי בסך הכל
בגרעין העמוק שלי אני היבריד של חננה וחייזר. אבל אני מחוברתת
בקטע מוזר כזה שגורם לי לפעמים לשאול את עצמי: מי לימד אותך,
בכלל? מתי למדת להיות ככה. ואין לי תשובה. מתישהו גם
החננות-חייזרים לומדים להצניע את מוזרותם בחברה לא מתאימה
ונהיים ליצור מחוברת, מתוך האין-ברירה- אנחנו רוצים שיאהבו
אותנו. טו בי רקוגנייזד. שיגידו לנו שאנחנו אטרקטיביים, שירצו
לרקוד איתנו במסיבה.
אבל האמת היא שתמיד ידעתי לרקוד יפה, עוד מאז הילדות, אז את זה
אי אפשר לייחס לבילייטד-חיברות שלי. זה באמת שלי מהגרעין, חלק
אותנטי מההיבריד. חננה-חייזר עם חוש קצב. אבל היכולת שלי להביא
את זה לפני השטח ליד אנשים אחרים כשבתוכי נספגה רק בירה אחת
קטנה שלא יודעת לבדה לעשות כלום הרי, זה העניין האמיתי כאן.
אני מנסה לגרום לאיזה בחור מצחיק לבוא לרקוד איתי, אנחנו
עומדים ליד השירותים ומדברים. קודם הוא היה מחופש לרקדנית בטן
אבל התלבושת גירדה לו אז עכשיו הוא סתם במכנסיים וטי שירט של
צ'ה גווארה. הוא לקח אמ.די או איזה משהו שאנשים שנראה להם שהם
מגניבים לוקחים, וחננות-חייזרים כמוני לא מתקרבים אליו. אז הוא
לא ממש בעניינים, אבל מצד שני הוא גם לא זורם איתי כל כך, ואני
מנסה להבין למה. הוא מנסה טו מייק א פוינט, משהו כזה פילוסופי
על החיים, ואני רוקדת מולו לצלילי איזו מוזיקה שבוקעת מהסלון,
היפ הופ כמו שאני אוהבת. אז הוא אומר לי: טוב אבל אני מנסה
להגיד משהו ואת עכשיו רוקדת מולי את ריקוד הבחורות הזה ומסיחה
את דעתי ושכחתי מה רציתי לומר. זה לא יפה. ואז פשוט כבר לא
אכפת לי מה הוא רצה לומר, כי אני יודעת שזה אומר שזו לא אני,
זה הוא, או יותר נכון החברה שהוא השאיר בנפאל. אז כבר לא אכפת
לי שהוא לא בא לרקוד איתי ואני יכולה להמשיך הלאה אל הבחור
הבא.
והבחור הבא דווקא רוקד איתי, או יותר נכון, עומד ממש קרוב אלי
בזמן שאני רוקדת וזז מצד לצד. בחורים לא כל כך יודעים לרקוד,
הרבה פעמים. הוא חתיך מאוד והוא מחופש לשחקן פוטבול ממינסוטה
אבל הוא אף פעם לא היה במינסוטה, או אולי בארה"ב בכלל. וגם אני
לא, איזה צירוף מקרים. אנחנו מדברים ממש קרוב, כמו שעושים
במסיבות כשהמוזיקה רועשת מדי, והוא מספר לי שהוא עובד בחנות
יין של המשפחה שלו או משהו כזה. הוא גר רחוק ואין לזה שום
סיכוי לצאת מגבולות המסיבה הזו, אני חושבת, אבל אני נהנית. ואז
הוא אומר לי שנגמרת לו הסוללה בפלאפון ומציע לי לבוא איתו לחפש
מטען. אני שמה את ידי בידו ואנחנו עוברים בין החדרים ולא
מוצאים, עד שאני, החייזרית-החננה, מאתרת איזה כבל שנראה כמו
מטען בין כמה כבלים אחרים בחדר שינה של מישהו. במהלך אבירי אני
מנתקת את האל ג'י שמחובר אליו כדי שמר שחקן פוטבול ממינסוטה
יוכל לחבר את שלו. שנינו מסכימים שעל אף שאני מחופשת לנסיכה
אני בעצם מלכה, ואז הוא אומר לי, אבל מה, את הולכת? למה את
צריכה ללכת. אני מערבבת רגע בין אגדות- הוא שיכור הוא לא ישים
לב, ואומרת לו שעוד מעט הכרכרה שלי הופכת לדלעת, וחוץ מזה
התקשרו למשטרה ומפזרים את המסיבה וכולם הולכים. חברות שלי בטח
לא יודעות איפה אני. אבל בכל מקרה, אני מתיישבת על המיטה
ואומרת לו שיבוא לשבת לידי. ואז הוא שואל אם אפשר לנעול את
הדלת כדי שלא יפריעו לנו ואני אומרת לו שלא צריך כי גם ככה לא
יקרה כאן שום דבר שמצריך דלת נעולה. הוא מלטף לי את הראש ואני
מלטפת לו את הבטן, האמת שזה חמוד באמת, ולפני שהולכים הוא דואג
לוודא שיהיה לו איך ליצור איתי קשר אחר כך. אבל מהסטטיסטיקה
שעשיתי על החיים שלי עד כה, לא נראה לי שהכימיה בינינו תחצה את
גבולות מדינת מינסוטה. סביר להניח שלא.
לפעמים אני לא מכירה את עצמי - איך את מושכת זרים לרקוד או
גורמת להם להתגלגל מצחוק בשני משפטים? מי לימד אותך בכלל, אני
שואלת - ועצמי לא יודעת לענות לי. איפה עברת הכשרת הסתוות
בשטח? מי לימד אותך להתחפש? איפה קנית את המסכה הזו? אין קול
ואין עונה.