[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
אות המתנדב

תכונה טבעית מבורכת יש לו לאדם, והיא הרצון לסייע ולעזור
לזולת. יש אמנם בודדים שתכונה זו הצטמקה ואולי אף נעלמה כליל
מתודעתם עד שנדמה כי מעולם לא הייתה אצלם, אך אלו הם היוצאים
מן הכלל המעידים על הכלל. רוב האנשים רואים בחיוב מעשים של
עזרה לזולת. אך גם אצלם, קיים פער בין הכוונה לבין המעשה. רק
חלק קטן מבין הרוצים לתרום ולסייע, מצליחים לממש כוונתם זו.
חלקם יפעלו בסתר ע"י מתן תמיכה כזו או אחרת לנזקקים לסיוע.
אחרים יפעלו בגלוי ולאור יום. יש שיסייעו באופן חד פעמי ויש
שיפעלו על בסיס קבוע. מבין כל המסייעים הקבועים, רב חלקם של
המתנדבים בתחום הזהירות בדרכים (מתנדבי הזה"ב). אלו הם אותם
אנשים מבוגרים המתייצבים בכל בוקר וצהריים ליד מעברי החצייה
בהם עוברים תלמידים רכים בדרך אל בית הספר ובחזרה ממנו.
חמושים בעליונית זוהרת ולעיתים גם במקל ארוך שבקצהו שלט עצור,
הם מסייעים לתלמידים לחצות בבטחה את הכביש. כולנו חולפים על
פניהם או נעצרים לפקודתם לפני מעבר החצייה.  בפעמים הראשונות
שאנו ההורים נתקלנו בהם, טרחנו לזרוק לעברם מילות הערכה או
להניף כלפיהם אצבע בתנועת עידוד. אחר כך הסתפקנו במנוד ראש
אוהד. אך ככל שרבו מפגשינו עימם הפכו מתנדבים אלו להיות חלק
מהנוף העירוני משל היו אחד מפסי מעבר החצייה הצבועים על הכביש.
גם הנהגים מתמקדים בשלט העצור המוחזק בידי המתנדב (או אחד
הילדים התורנים הנתון לפקודתו) ולא במתנדב עצמו.
גם עירי התברכה במתנדבי זה"ב רבים. אלו צצים כבמטה קסם בשעה
שבע ושלושים ונעלמים בשעה שמונה ורבע. מופע דומה מתרחש לו בין
השעות שתים עשרה עד שתים עשרה וחצי. איש לא שואל מאין הם באים
ולאן הם נעלמים. אין בכך כל עניין. מה שכן ידוע בעירי, שאחד
מאותם מתנדבי זה"ב הוא ברוך, המכונה בפי כל "דוֹד ברוכי".
בוקר אחד לפני שנים, התייצב ברוך לצד אחד ממעברי החצייה בעיר.
אף גורם רשמי לא שלח אותו לשם. האיש התייצב על דעת עצמו לבוש
בעליונית זוהרת (אותה מצא יום קודם זרוקה ליד אתר בנייה), הניד
בראשו לעבר המתנדב שכבר ניצב שם ונעמד בצד. בתוך דקות הגיעו
שני ילדים שהיו תורני הזה"ב לאותו יום. השניים נעמדו משני צידי
מעבר החצייה כשכל אחד מהם אוחז במקל ארוך שלקצהו מחובר תמרור
"עצור". אט אט הגיעו ילדים עם ילקוטים צבעוניים על גבם, ונעמדו
לפני מעבר החצייה. ברוך התבונן בתשומת לב בפעולות המתנדב
הוותיק: כיצד ומתי הוא מורה לילדים התורנים להניף לפנים את מקל
העצור תוך שהוא קורא לעברם בקול: "פתח". איך המכוניות עוצרות
ומאפשרות לילדים לחצות את מעבר החצייה. כיצד ומתי הוא מורה
לילדים התורנים לסלק הצידה את מקל העצור בקוראו לעברם בקול
:"סגור". שני התורנים אחזו במקלות באופן שמנע מהילדים לחצות את
מעבר החצייה ואיפשר למכוניות לחדש נסיעתן בכביש.
כל אותו הבוקר לא החליף ברוך עם המתנדב הוותיק ולו גם מילה אחת
אלא רק התבונן בו בשתיקה. בצהריים, כבר נעמד ברוך בצידו השני
של מעבר החצייה, נטל בידו את ידי הילדים הקטנים יותר וחצה יחד
עימם את הכביש. למתבונן מן הצד נדמה היה ברוך כמי שמגונן על
הילדים הרכים ומרגיעם מפני נהמת המכוניות המאיימת עליהם.
המתנדב הוותיק שמח על הגעתו של ברוך. זה מקרוב החלו ברכיו
להציק לו והעמידה הממושכת לצד מעבר החצייה הפכה לסיוט עבורו.
ממילא  התכוון לגשת למשרדה של מתאמת המתנדבים בעירייה ולהודיע
על רצונו להפסיק. מבחינת המתנדב הוותיק, ברוך הופיע בעיתוי
מושלם ואפילו ההליכה לעירייה נחסכה ממנו. בשתים עשרה וחצי פנה
המתנדב הוותיק לברוך:
"ממחר לא אבוא יותר. כבר קשה לי. אני מאחל לך בהצלחה".
ברוך המהם בתגובה משהו לא מחייב והמתנדב הוותיק הלך לבלי שוב.
בכך הושלמה השתלטותו של ברוך על מעבר החצייה.
למחרת בבוקר התייצב ברוך בשעה היעודה והחל במלאכה. שני הילדים
התורנים הגיעו מיד אחריו. הם השליכו את ילקוטיהם ליד שיח
ההרדוף הסמוך ונעמדו משני צידי המעבר. יתכן ואפילו לא שמו לב
שמתנדב הזה"ב התחלף. מבחינתם די בכך שמבוגר עוטה עליונית זוהרת
פוקד עליהם בקול בוטח "פתח" ואחר כך "סגור". הם מצייתים
להוראותיו בדומייה ורק מחכים לסיים המשימה ולשוב לחבריהם.
ושוב, מושיט ברוך את כף ידו לעבר התלמידים הקטנים יותר וחוצה
יחד עימם את הכביש. כך יום אחר יום, שנה אחר שנה, תחת שמש הקיץ
הקופחת ובגשמי החורף העזים, ניצב לו ברוך על משמרתו ליד מעבר
החצייה בכל בוקר וצהריים.
באחת הפעמים טרח אחד הזאטוטים להודות לברוך לאחר שזה הביאו
בבטחה לגדה השנייה של מעבר החצייה. ברוך לא השיב והזאטוט העיז
ושאל "ואיך קוראים לך?".
"ברוך", השיב לו.
"אתה דוֹד ברוכי" אמר לו הילד בקול מתפנק והמשיך בדרכו לבית
הספר.
כנראה שאותו זאטוט היה חברותי במיוחד כי למחרת בבוקר כמה ילדים
קטנים שחצו יחד עם ברוך את המעבר אמרו לו בקול מצייץ:"תודה
דוֹד ברוכי".
הכינוי דוד ברוכי פשט במהירות. הילדים הקטנים סיפרו עליו לשאר
ילדי הכיתה, מישהו מהם סיפר עליו לחבר בכיתה מקבילה, מישהו אחר
סיפר עליו למורה, המורה סיפרה לחברותיה המורות, ילד אחר סיפר
להוריו, מהורה להורה עבר השם בלוויית תיאור מפורט איך אוחז
הדוד ברוכי בידיהם של הקטנים ומעבירם את הכביש בבטחה. היו אף
הורים שפתחו את חלון מכוניתם ואמרו בקול גדול: "בוקר טוב דוד
ברוכי".
הילדים הקטנים גדלו ובמקומם הגיע מחזור חדש של קטנטנים שהכיר
את השם דוד ברוכי כבר מהיום הראשון בבית הספר. יתכן ואחיהם
הגדולים סיפרו להם או ששמעו מהוריהם אך על עובדה אחת אין
ערעור: השם "דוד ברוכי" הפך מוכר בכל העיר. גם ילדים שלא עברו
במעבר שלו הכירו את שמו.
שמעו של דוד ברוכי הגיע עד לרכזת המתנדבים בעירייה. זו פשפשה
ברישומיה ולא מצאה בהם אף ברוך. כדי שקלונה לא יתגלה היא רשמה
בכתב ידה בפנקס המתנדבים "דוד ברוכי". בכך הושלם המהלך
ופעילותו ההתנדבותית של ברוך הפכה לרשמית. ברוך כלל לא ידע זאת
וספק אם הדבר היה משנה לו. כל רצונו היה להיות בקרבת הילדים
החוצים את מעבר החצייה.
כעבור שנתיים או שלוש מתחילת פעילותו, הוזמן ברוך לבוא לאחת
מכיתות בית הספר ולדבר עם התלמידים על חצייה זהירה של הכביש.
הייתה זו יוזמה של מורה פעלתנית שהגיעה למעבר החצייה, הציגה
עצמה ופנתה לברוך בנימה מתרפסת משל היה ברוך אישיות מפורסמת.
ברוך נעתר ברצון הגיע לכיתה וריתק את התלמידים למשך 15 דקות
שלמות. המורה סיפרה בגאווה על יוזמתה זו בישיבת סגל המורים.
המנהל שיבח אותה ושאר המורות הביטו בה בקנאה.
כבר למחרת בבוקר המתינו שלוש מורות לברוך ליד מעבר החצייה
ובפיהן תחינה שיבוא גם לכיתותיהן. ברוך נעתר לכולן.
בסוף אותה שנה הוזמן ברוך לטקס הסיום של שנת הלימודים. ברוך
התייצב לבוש חולצה לבנה מגוהצת ומעליה העליונית הזוהרת. אחת
המורות הצביעה על כיסא שנשמר במיוחד עבורו. מנהל בית הספר עלה
לבמה ונשא נאום בו נכללו גם דברי תודה לדוד ברוכי על תרומתו
הרבה ללימוד נושא הזהירות בדרכים בבית הספר. הקהל מחא כפיים
בנימוס לשמע דברים אלו. לאחריו נאם ראש העיר אך ברוך התקשה
להתרכז בדבריו. הוא הציץ בשעונו כל כמה דקות  כדי לוודא שלא
יאחר להגיע למעבר החצייה.
חודשים ספורים אחר כך, שוב נפגשו ראש העיר וברוך.
היה זה בעיצומו של החורף. אותו בוקר ניטח גשם זלעפות. שלוליות
נקוו במדרכות ובכבישים. שלולית גדולה במיוחד נוצרה בסמוך לביתו
של ראש העיר. השלולית הייתה עמוקה דיה כדי למנוע מעבר מכוניות
דרכה. רכב אחד שניסה לעבור נתקע במרכז השלולית ונהגו יצא מהרכב
כשהמים מגיעים עד מעל לברכיו. שאר הנהגים ראו וייראו. גם נהגו
של ראש העיר הודיע שבמצב זה לא יוכל להתקרב לבית ראש העיר
ולהסיעו לבית העירייה. ראש העיר יכול היה להזעיק את רכב החירום
העירוני, מעין משאית קטנה בעלת כושר עבירות גבוה, אך חשש
מתגובת התושבים. הוא הכיר את צאן מרעיתו וידע כי אלו לא יהססו
להטיח בו האשמות כ:"הילד שלי הולך בגשם לבית הספר וראש העיר
הנכבד מפחד להרטיב את נעליו",  "איזו שחיתות. ראיתם איזה שימוש
עושה ראש העיר ברכב המיוחד?!", "אם העירייה הייתה מסדירה בזמן
את בעיות הניקוז, לא היה צריך לקחת את ראש העיר על כפיים ביום
גשום". לפיכך החליט ראש העיר להקדים תרופה למכה וללכת רגלית
בגשם השוטף עד למשרדו. כדי להאדיר עוד יותר את מעשהו לא לקח
ראש העיר אפילו מטרייה. וכך יצא ראש העיר מביתו, וצעד בגשם
השוטף. הוא בירך בשלום חפוז את התושבים שחלפו מולו ושם פעמיו
בכיוון בית העירייה. הדרך עברה במעבר החצייה של ברוך. כשהתקרב
למעבר החצייה, ראה ראש העיר את ברוך רוכן מעל רשת הניקוז
הסמוכה למעבר החצייה.
"כל הכבוד" אמר ראש העיר לעצמו, "לא רק שהוא מעביר ילדים את
הכביש, אלא שהוא גם מנקה את פתח ניקוז המים. אם עוד אנשים היו
פועלים כמוהו היו בעיר פחות שלוליות".
רק במבט שני זיהה ברוך את המבוגר ספוג המים שהמתין ליד מעבר
החצייה, כראש העיר. ברוך אחז ביד אחת מטרייה שחורה גדולה וידו
השנייה הייתה חופשייה לאחוז בקטנטנים. ראש העיר לחץ את ידו של
ברוך והפטיר לעברו:"כל הכבוד".
ברוך מיהר להציע לראש העיר את מטרייתו. ראש העיר סירב תחילה אך
לאחר הפצרות מצידו של ברוך, נעתר.  
כשהגיע למשרדו מסר ראש העיר את המטרייה למזכירתו, בזמן שהניחה
כוס תה מהביל  על שולחנו.
"שולה, תדאגי שמישהו יחזיר את המטרייה לדוד ברוכי ותוסיפי אותו
לרשימת המועמדים לקבלת אות המתנדב" הורה ראש העיר למזכירתו.
ראש העיר גמע את התה החם בגמיעות ארוכות. לא פעם החמיא לשולה
על התה הטוב שהכינה ("הסוד של תה טוב הוא בכמה טיפות לימון
טרי" הייתה שולה עונה). בביתו שלו לא זכה ראש העיר לפינוק
דומה. שם הייתה אשתו ראש העיר. כוס תה טוב היה הדבר לו נזקק
אותה עת כדי להתחמם והוא אכן התענג על הטעם. ראש העיר לא יכול
היה לדעת שאלו הם הרגעים האחרונים של שלווה בלשכתו ולמעשה בעיר
כולה בשבועות הקרובים.
צלצול טלפון נשמע. "מפקד המשטרה רוצה אותך דחוף" אמרה שולה
לראש העיר. היא השתמשה בתואר הרשמי "מפקד המשטרה" הגם שהייתה
אשתו של רב פקד שמעון זהבי, מפקד תחנת המשטרה העירונית.
ראש העיר ידע היטב כי רק אירוע חריג יגרום למפקד המשטרה לצלצל
אליו בשעת בוקר זו. לא שחלילה נפל דבר בין השניים. ראש העיר
העריך מאוד את מפקד המשטרה, וראה בו משרת ציבור חרוץ וקפדן.
במישור האישי הוא אף חיבב אותו מאוד. לא שהתארח בביתם של
הזהבים אך בחתונתם נכח ותמונת שלושתם מאותו ערב מונחת במקום
בולט על שולחנה של שולה (מגנט עם תמונה זהה מוצמד למקרר בביתו
של ראש העיר). ראש העיר הבין מיד שאם מפקד המשטרה מצלצל, אין
זאת אלא שאירוע חמור ביותר התרחש.
ראש העיר צדק. מפקד המשטרה עדכן את ראש העיר על היעלמותו של
ילד שיצא הבוקר מביתו בדרך לבית הספר. לדבריו, כל שוטרי העיר
מגויסים לטובת מבצע החיפושים ואף נפתח חמ"ל מיוחד לצורך זה.
כוס התה שנלגמה כדי מחציתה, המשיכה להעלות אדים זמן רב אחרי
שראש העיר הניחה על השולחן ויצא בבהילות ממשרדו אל החמ"ל
המשטרתי.
בחמ"ל המשטרתי, שמוקם במקלט בית הספר, שררה המולה רבה עת נכנס
אליו ראש העיר. טלפונים צלצלו, קולות בקעו משני מכשירי הקשר
שניצבו על שולחן העץ המתקפל, אנשים דיברו בהתרגשות. מפקד
המשטרה שיתף את ראש העיר בפרטים הידועים אותה עת: הילד נוח
כהן, בן 10, שיצא הבוקר מביתו שבשכונת הדרים, לא הגיע לבית
הספר. מפקד המשטרה פירט בפני ראש העיר את שיטת החיפושים
("מעגלים אזוריים") ונעזר לצורך זה במפה מנוילנת של העיר
וסביבותיה שהייתה תלויה על לוח עץ מיוחד. מאוחר יותר באותו
היום, ליוה מפקד המשטרה את ראש העיר לסיור בין הכוחות המחפשים.
השניים עודדו את השוטרים לדבוק במשימתם למרות תנאי מזג האוויר
הקשים. במהלך הסיור עדכן מפקד המשטרה כי הילד בא מבית נורמטיבי
לחלוטין, כי אחותו התאומה חלתה ולפיכך יצא הילד לבדו מהבית
בסביבות שבע ושלושים. עקב הגשם העז לא רבים הלכו ברגל ועד כה
לא נמצאו עדים שראוהו בדרך. בקול נרגש התחייב מפקד המשטרה בפני
ראש העיר כי השוטרים לא יותירו אבן על אבן בניסיונם לגלות את
הילד הנעדר. "אנו יודעים שהיה לבוש בחולצת בית הספר ומעליה
סוודר צמר ומעיל דק. עוד היום נפרסם באמצעי התקשורת את פרטי
הזיהוי ונקווה שזה יעזור" אמר מפקד המשטרה בקול בוטח.
במשך שבועיים ימים סערה העיר. הורים ליוו את ילדיהם כל הדרך
לבית הספר ונשארו לעמוד ליד השער כדי לוודא בעיניהם שהילד אכן
נכנס לבניין. כוחות משטרה רבים סבבו ברחובות, מסוק ריחף פעם
ופעמיים מעל העיר בחלק מהחיפושים, תגבורות שוטרים מערים סמוכות
הובאו כדי לסייע. עשרות אנשים נחקרו, אפילו דוד ברוכי תושאל,
אך הכול היה לשווא. נוח הקטן לא נמצא.
ככל שחלף הזמן, פחת רף הדאגה של התושבים בכלל והורי התלמידים
בפרט. עוד יום, עוד שבוע והשגרה שבה לשרור בעיר. רק בשני
מוקדים לא חזרו החיים למסלולם: בבית הוריו של נוח ואצל מפקד
המשטרה.
את כל תקוותיהם תלו הוריו של נוח בשוטרים המחפשים. הם עודכנו
בהיקף הכוחות המחפשים ובתכנית החיפושים והבינו כי המשטרה עושה
כל אשר לאל ידה כדי לנסות ולמצוא את בנם האובד. אך כגודל
הציפייה כך גודל האכזבה. מקץ שבועיים של חיפושים ישב בסלון
ביתם מפקד המשטרה ובפנים נפולות הסביר שמבצע החיפושים מיצה את
עצמו וכי  מעתה תרכז המשטרה את עיקר מאמציה במישור המודיעיני.
לא היה דבר שההורים יכלו לעשות כדי לשנות ההחלטה. השבר בבית
היה גדול. זוג ההורים ניסה ללא הצלחה למצוא את כוחות הנפש
הדרושים כדי להמשיך בחייהם כמקודם. הם התקשו לחזור לעבודתם
ונותרו ספונים בבית.
מפקד המשטרה ראה באי מציאת הילד כישלון אישי. שוב ושוב נזכר
איך ביום הראשון של מבצע החיפושים הגיע לחמ"ל מפקד המחוז. "אני
סומך עליך שתמצא אותו" אמר מפקד המחוז לרפ"ק זהבי "כל סיוע
שתצטרך, אל תהסס לבקש ממני ותקבל. באחריות שלי. ואתה יודע"
וכאן הנמיך מפקד המחוז את קולו כמעט ללחישה "שלהצלחה שלך כאן
יהיה משקל רב כשאמליץ למפכ"ל את מי להעלות בדרגה לקראת יום
העצמאות".
רפ"ק זהבי הנהן כמבין, בלע את רוקו ואמר: "המפקד, אנחנו נמצא
אותו".
מפקד המחוז טפח בעוצמה על כתפו של רפ"ק זהבי ויצא.
מפקד המחוז עמד בהבטחתו. כל בקשותיו של רפ"ק זהבי נענו בחיוב.
הוא קיבל תגבורות, הוא קיבל מסוק, הוא קיבל רכבים ואופנוענים.
אך למרות כל אלה הוא לא עמד במשימה. רפ"ק זהבי חש כאחראי
הבלעדי לכישלון. בשבועיים הראשונים כמעט ולא ישן. מרבית הזמן
שהה בחמ"ל, קיבל דיווחים, קבע את תוכנית החיפושים, וידא ביצוע
ודיווח למפקדת המחוז על התקדמות החיפושים. כעבור שבועיים הוא
זה שנאלץ להמליץ בפני מפקד המחוז הזועף על הפסקת מבצע
החיפושים. אותו ערב התייצב מול הוריו של הילד. עוד בטרם סיים
לומר להם כי הפעילות תימשך במישור המודיעיני, כבר ידע שהוא
משקר. וכי איזו פעילות מודיעינית יכולה התחנה לבצע אם קצין
המודיעין שלו יצא לקורס ומחליפו לא צפוי להגיע בקרוב. הרי כל
הפעילות המודיעינית בתחנה מושבתת. ובכל זאת, הוא ישב מול
ההורים הבוכים ושיקר במצח נחושה. הדבר אכל אותו מבפנים. מדוע
לא היה לו האומץ לומר להם באופן הישיר ביותר כי נכשל. את פניהם
המשיך לראות בכל לילה כשניסה ללא הצלחה להירדם. הוא שכב במיטה
ולא פסק מלחשוב היכן טעה. באיזו פינה אפלה לא חיפש. איזו אבן
לא הרים. בייאושו אף חזר לעשן לאחר שנים של הימנעות מסיגריות.
רפ"ק זהבי חש תבוסה צורבת. כישלון נוקב. לא על אובדן הסיכוי
לקידום בדרגה הוא התאבל אלא על חוסר היכולת לעמוד בציפיות שתלו
בו. מי לא נשא אליו עיניו: משפחת הילד, ראש העיר, מפקד המחוז,
תושבי העיר... ואת כולם אכזב. אולי התפקיד גדול מכפי יכולותיו?
אולי איבד את המרץ הנדרש? מחשבות שכאלו החלו טורדות את
מחשבותיו בתדירות רבה יותר ויותר. הוא שם לב שגם אשתו שינתה
לאחרונה את יחסה אליו. הפכה לסובלנית פחות. לעיתים אף הרימה
קול עליו, דבר שבעבר לא היה מדמיין שיוכל להתרחש ביניהם. בימים
האחרונים אחרה לחזור מהעבודה. כששאל אותה בערב מדוע היא מתעכבת
בעבודה השיבה כי ההכנות לטקס אות המתנדב מחייבות אותה להשקיע
יותר זמן בעבודה.
גם ראש העיר הבחין בשינוי. לא רק בשינוי במצב הרוח של מזכירתו
אלא במשהו עמוק יותר. הלך הרוח של תושבי העיר היה בשפל. מזה
שבועות נתונים תושבי העיר במצב רוח שפוף. היעלמות הילד הקטן
הכניסה פחד בלבבות. בחושיו החדים הבין ראש העיר כי מחובתו
לשנות את סדר היום הציבורי בעיר. הוא חייב לעשות מעשה כדי
להסיט את תשומת הלב הציבורית לכיוון אחר. היה ברור לו שאם לא
ימהר לפעול, תיחשב הקדנציה שלו ככישלון מוחלט והדבר יתבטא
בתוצאות הבחירות הבאות. לאחר מחשבה קצרה החליט לקדם את נושא
אות המתנדב. אין כמו טקס רב רושם עם אמן ידוע בהיכל התרבות כדי
לשנות את הלך הרוח של תושבי העיר.
בהוראתו ריכזה המזכירה שולה את כל החומר הנוגע לאות המתנדב
לקראת דיון במועצת העיר. הדיון התקיים מספר ימים אחר כך ובסופו
הוחלט לערוך כינוס רב משתתפים בהיכל התרבות העירוני תחת השם
"הידד למתנדבים". סכום נכבד יוקצה מקופת העירייה לשם הבאת הזמר
הפופולרי ביותר בארץ. במסגרת האירוע יוענק אות מיוחד לשישה
מתנדבים מבין אזרחי העיר שהצטיינו בשנה החולפת במעשה התנדבותי
יוצא דופן. ששת המתנדבים ייבחרו מתוך רשימה של שנים עשר
מועמדים שהציג ראש העיר בדיון. מלאכת קביעת הזוכים הוטלה על
ועדת שלושה: ראש העיר, סגנו ומחזיק תיק התרבות בעירייה.
למחרת בבוקר התכנסו השלושה במשרד ראש העיר  ובחרו פה אחד את
ששת הזוכים. התהליך היה קצר. ראש העיר ציין מיהם ששת המועמדים
הראויים לדעתו. מחזיק תיק התרבות שהיה חבר סיעתו של ראש העיר,
מיהר לתמוך בעמדתו של ראש העיר. סגן ראש העיר סבר שלא זו העת
להתנגחות פוליטית ולפיכך צירף את קולו לשני חבריו.
בסוף אותו שבוע פורסמו בידיעון העירייה המחולק לבתי התושבים,
שמות ששת המתנדבים שיזכו לקבל את אות המתנדב בטקס המיוחד
שייערך לכבודם בהיכל התרבות העירוני. השישי ברשימה היה "דוד
ברוכי".
הימים חלפו והנה הגיע יום הטקס. היכל התרבות העירוני צוחצח
ונוקה. זרי פרחים צבעוניים הונחו בקדמת הבמה. האולם התמלא
במוזמנים שתפסו את מקומם. ראש העיר הגיע מחייך לכל עבר. כשביקש
ממנו צלם ידיעון העירייה לעמוד ולהצטלם בכניסה לאולם, סרק ראש
העיר במהירות את הסובבים אותו וקרא לשולה מזכירתו ולבעלה, מפקד
המשטרה, לעמוד לצידו בצילום. ראש העיר והמזכירה חייכו בכל פה.
מפקד המשטרה נותר רציני. המצלמה הבזיקה וראש העיר נכנס בצעד
מהיר לאולם.
על הבמה ניצב שולחן לו שולחן עטוי מפה כחולה ועליו הונחו ששת
העיטורים בהמתנה לבעליהם. בפינות הבמה הועמדו דגלי המדינה
והעיר. מנחה הטקס הזמין את ראש העיר, סגנו ומחזיק תיק התרבות
לעלות לבמה. ראש העיר עלה במדרגות לקול תשואות קלושות ונופף
בידו לקהל. אחריו עלו השניים הנוספים בדממה דקה. כל השלושה
התיישבו ליד השולחן. בשורת המושבים הראשונה שבאולם ישבו נרגשים
ששת חתני האותות, לבושים במיטב בגדיהם.
במושב האחרון באותה השורה ישב זעוף מפקד המשטרה ולצידו אשתו,
מזכירת ראש העיר. מעת לעת היא דחפה מרפק בצלעותיו ולחשה
באוזנו:"תפסיק להיראות באבל. תשתדל לחייך". לו היה הדבר תלוי
בו, לא היה מגיע לטקס אלא ששולה הכריחה אותו להתייצב. "אתה
חייב להראות את עצמך. כולם יודעים שעשית את המקסימום כדי למצוא
אותו. וחוץ מזה, אם לא תבוא, אמצא לי מישהו אחר ללכת איתו
לטקס". רפ"ק זהבי נכנע כמו תמיד להפצרות אשתו. הוא שקע עמוק
במושבו ובעודו נתון במצב רוח רע חיכה לסיום הטקס כדי לחזור
לתחנה.  
מספר מושבים מהם ישב ברוך. הוא היה ער למתרחש אך הרגיש כנתון
בתוך חלום. לנאום ראש העיר לא הקשיב. הוא מחה כפיים יחד עם
כולם אך מוחו הפליג למחוזות אחרים. רחוקים במקום ובזמן.
כשקראו בשמו והוא קם ממקומו, נזכר ברוך שלמעשה אין זו הפעם
הראשונה בה הוא מתכבד בקבלת אות הצטיינות. הרי פעם, לפני שנים,
הוא זה שקיבל תעודת הצטיינות בסיום הסדנה הטיפולית שנדרש לעבור
בכלא. ברוך זכר היטב את כישורי המשחק שהפגין כדי לשכנע את
העו"סית בכלא כאילו הסדנה עזרה לו לשלוט בדחפיו כלפי ילדים.
ברוך גם זכר שהוא ואחיו התאום נשלחו לכלא בעקבות הסיפור עם ילד
שנאנס. ברוך גם זכר איך אחיו סירב לעבור לאגף שבו נרצח כעבור
כמה ימים ע"י אסירים אחרים שגילו על מה ישב. ואולי בכל זאת
הסדנה עזרה לו? הרי כשהשתחרר מהכלא הוא שם לב שהמשיכה שלו
לילדים קטנים פחתה. אמנם עדיין רצה מאוד להיות בקרבתם אך לא
במובן המיני כמקודם. רק לראות אותם, ואם אפשר אז גם לגעת בהם,
להריח אותם, להצמידם לגופו בחיבוק. זה הכול.
חוץ מתאומים.
כל הדחפים המיניים שעוד נותרו לברוך התעוררו במלוא עוצמתם
כשנתקל בתאומים. ברוך לא טרח לחשוב מה הסיבה לכך. כל שידע הוא
שבפעמים המועטות שהיה רואה ילדים תאומים התקשה להתגבר על יצרו.
כל הרצונות הרדומים התעוררו מחדש. ברוך זכר היטב כמה התרגש
כשזוג התאומים הגיע לראשונה למעבר החצייה. בכל פעם שהגיעו היה
ברוך מלווה אותם במבט משתוקק ולאחר שנעלמו מעיניו היה ממהר אל
מאחורי שיחי ההרדוף הקרובים.
ברוך לא רצה לחזור לכלא ולכן פעל בזהירות. הוא המתין בסבלנות
לשעת כושר. ברוך זכר היטב איזו הנאה חש כשראה באותו בוקר גשום
את אחד  התאומים צועד לבדו בגשם השוטף לכיוון מעבר החצייה.
ברוך ווידא שאין איש בסביבה ומשך את הילד אל מאחורי שיחי
ההרדוף. בכיו של הילד רק הגביר את הנאתו של ברוך. לבסוף, עטף
ברוך את גופת הילד בברדס הניילון הדק שלבש ובמהירות תחב את
הצרור הרטוב לתוך פתח ניקוז מי הגשמים שלצד הכביש. ברוך זכר
איך הגיע ראש העיר  למעבר החצייה בדיוק כשהניח את רשת הברזל על
פתח הניקוז שבכביש.
והנה הוא שוב, ראש העיר, מחייך לעברו של ברוך כמכר ותיק ומושיט
לו יד בלחיצה לבבית. ראש העיר מצמיד לחולצתו של ברוך את האות -
עיגול כסוף שסמל העירייה במרכזו ושני סרטים האחד תכול והשני
לבן משתלשלים ממנו. מצלמה מבזיקה, הקריין מפרט הסיבות בגללן
נמצא "דוד ברוכי" ראוי לקבלת אות המתנדב לשנה זו. מחיאות
הכפיים של הקהל מתגברות. אולי בגלל שברוך היה האחרון מבין
המתנדבים, אולי בגלל שמרבית הנוכחים חשו חיבה יתרה לדוד החביב
המגונן על ילדיהם במעבר החצייה. ואולי שתי הסיבות גם יחד הן
שגרמו לכך שהמתנדב השישי הוא שקיבל את מירב מחיאות הכפיים
מהקהל.
ברוך חש ברקיע השביעי. הוא הסתובב לקהל והניף את ידו לתודה
בעודו צועד לעבר מדרגות הירידה מהבמה.
ברוך חלף בצעדים איטיים על פני מפקד המשטרה שישב שקוע בכיסאו
והמשיך למחוא כפיים בפיזור נפש. מפקד המשטרה לא שם לב שרק הוא
ממשיך בכך.

(למניעת ספק, כל האירועים והדמויות שבסיפור זה דימיוניים
לחלוטין).







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני לא רוצה
לנג'ס, אבל..."



- תחילתו של כל
ניג'וס.


צרצר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/3/16 18:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה