מעשה בעלמה בודדה. ימים הייתה העלמה מהלכת בספריה; ימים
ארוכים. הייתה מלקטת במבטה את שאבד, מעבירה קרני מבטה על
חולצתו הבלויה, טי שירט בצבע מתחלף, כל יום אותה הגברת ובאותה
האדרת כמעט. פעמים הייתה חושבת שהוא מתלבש בחושך; הוא נראה כמו
מי שמתלבש בחושך, והיא לא תתפלא אם תגלה שזה נכון. והוא חולף
על פניה, עולה ויורד, במדרגות ובמעלית, נכנס ויוצא יוצא ונכנס-
מהחדרים השקטים אל המבואות הרועשות. לפעמים גם הולך להדפיס, או
לקנות חטיף אנרגיה במכונה לממכר החטיפים, היא הניחה. היא לא
יודעת. היא לא עוקבת אחריו יותר- אין בזה שום טעם, היא יודעת
כבר. פעם זה היה הקיום שלה- הטי שירט, הצבע המתחלף, ההילוך הזה
המוטה קדימה, הנאנח, צעדו צמוד-הקרקע, הנגרר אולי; האנחה
המתמשכת והעיניים שבורקות אל הרצפה, ברק מתבזבז שכזה. במקום
שיברקו לכיוונה, היא הייתה חושבת. פעם, כך היא הייתה חושבת,
עכשיו היא כבר לא חושבת את זה. חוץ מפעמים כמו היום בלילה, היא
יושבת בשולחן קטן בפאב עם מישהו אחר, והוא לא נורא או משהו,
כן? הוא אפילו חמוד; אבל הוא די משעמם אותה, בסך הכל, והוא לא
מבין את האנטומיה של גופי הבדידות שלה. ואז אחרי שהוא משלם
בפאב ומלווה אותה לרכב, היא נוסעת משם ועוברת בדרך ליד בניין
ממשלתי, איפה שלפני זמן לא רב הם תפסו יחד מחסה מהגשם. הוא לא
אהב אותה אז כמו שהיא אהבה אותו, אבל אחרי כמה זמן שהם עמדו שם
ככה, הוא הושיט את היד שלו וליטף לה את הגב דרך גופיית השיפון
הלבנה הזו שהיא לבשה באותה פעם, שגם ככה הייתה חצי שקופה אז
עכשיו עם הגשם הזה יש להניח שבכלל, למרות שהיא כבר לא זוכרת
עכשיו. הייתה לה מתחת חזיה בצבע טורקיז עם קצת פאייטים עליה,
ולו זה לא שינה, הוא בטח אפילו לא שם לב מרוב שזה לא שינה לו.
זה היה אחרי שהם ישבו יחד בדירה שלו, בפעם היחידה שהוא נתן לה
להיכנס, זה היה ממש רגע לפני שהוא עמד לעבור משם כך שהיא הייתה
כבר בחזקת לא-שלו. הדירה, הכוונה- לא היא. היא הייתה שלו אז
והיא תהיה שלו גם הרבה אחר כך. אבל הדירה הזו, בבניין המכוער
ההוא, הייתה אז כבר לא שלו, בהרגשה- וזו בדיוק הסיבה שהוא הרשה
לה להיכנס. זו לא באמת פלישה אם הוא כבר לא באמת גר שם. והיא
ישבה על המיטה שלו והוא ישב בכיסא מולה, והיא צחקה נורא, את
הצחוק הכי מתגלגל שלה, הכי הכי, זה ששמור רק לאנשים שעושים לה
פרפרים בבטן. והוא שאל מה את צוחקת, אבל הוא ידע, כן? ברור
שהוא ידע. היא אפילו לא הייתה צריכה להגיד לו שזה לא עליו שהיא
צוחקת, שלא יעלב או משהו, כי הוא כבר שמע אותה צוחקת את הצחוק
הזה שלה פעמים רבות מספור. הוא ידע שזה צחוק שמיועד רק לו, אבל
כנראה שהוא לא יכול היה להעריך באמת כמה הרבה זה שווה שיש לה
צחוק שהוא רק עבורו. זה בגלל ש, כמו שאמרתי כבר, הוא לא אהב
אותה כמו שהיא אהבה אותו, וככה זה היה ולא היה שום מקום למשא
ומתן. אז הם ישבו והגיע בחור גיי מרוכז בעצמו למדוד את הדירה
ואז הלך. והיא הרגישה שהחול בשעון שלהם אוזל אז היא נשכבה על
הגב על המיטה שלו, הרגישה בבית לרגע, בבית של אף אחד בעצם. הוא
לא נשכב לידה בכלל, אפילו לא קצת, אפילו לא קרוב- למרות
שבפעמים אחרות הוא אמר לה כמה הרבה הוא היה רוצה שהיא תבוא
לישון איתו. הנה שניהם היו שם, בדירה של אף אחד כבר, ואף אחד
לא הפריע להם- אבל הוא לא בא לשכב לידה והיא נשארה שם לשכב לבד
עם עצמה בג'ינס וגופיה שאפשר היה לראות דרכה את החזיה הטורקיז
עם הפאייטים שלה. הוא לא בא. הוא נשאר בכיסא שלו ואחר כך הם
הלכו משם, והתחיל לרדת גשם, ואז הם נכנסו מתחת לכניסה של
הבניין הממשלתי. אני לא יודעת מה קרה לו שהוא פתאום ככה ליטף
לה את הגב דרך החולצה; היו קורים לו לפעמים כאלה דברים, כשהם
היו יחד, אפילו שהוא לא אהב אותה כמו שהיא אהבה אותו. וזהו
בעצם, אפשר להגיד, שכל זה מסתכם בהילוכים בודדים בספריה משני
הצדדים. פרויקט לקטני של איסוף זכרונות במבטים. עושים כאילו
שכחו הכל, ומי יודע מה האמת בדברים האלה.