עידית צור / פחד אלמוות |
מילאתי ביתי בתמונות.
אִמי הולכת וּקְטֵנָה
ואני
מאחורי זכוכית
בפינת השמש,
רקמה ביד
מושכת ספר
ממשיכה.
בעוד גופה רועד בדממה יבשה
עליי תניח בירושה
מַרְאָה בתוך מַרְאָה בתוך מַרְאָה.
אפילו למפלצת, ארץ רצח ילדותה,
אני נמשכת מעבר לשנים
להיות לה אם לאִמי
שאִימה במותה ציוותה אותה לאִימה.
ראשי על רֹאשה
לשווא הִשְׁלֵיתִי את עצמי
שאני שונה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|