אני רוצה לספר סיפור על העיר והשכונה שלי, ועל האופניים של דן.
זה הולך ככה: באותה תקופה הדשא בפארק העיר היה ירוק, נוף גלילי
יפה משתלב עם בנייה של שנות השמונים. בנינים גבוהים מאוד, או
ארוכים מאוד, מספר שכונות-וילות, בתים פרטיים בסגנון שוויץ,
הרבה שמיים, גבעות, יערות, פארקים. בצהרי-שמש קופחת ילדי גן
נכנסים לאמבטיות שמוצבות על-יד ארגז חול. גן עדן. שם עיצבתי את
גן העדן האישי שלי. הייתי מודע אליו ואל עצמי-אל החיוך הקטן,
עיניי מצמצו בשמש, אמרתי לעצמי (כבר בגיל חמש), "וואלה".
את אופניי הראשונות קיבלתי לצערי כמה שנים אחר כך, נודע שחלק
גדול מהכבישים בעיר נסללו מחדש בגלל אכזבת אופניים שהייתה לי
בגיל 6, הייתי חייב לעשות גם נסיעות שלא עשיתי בצעירותי. אם
כבר אופניים גם כמה סיבובים לכפרים הערביים השכנים.
דן היה ילד שחום ורזה אופניו היו מקסימות. היום נדמה לי שזה לא
האופניים שהקסימו אותי כל-כך זה האופן בו הוא התייחס אליהם,
בערך כמו שפונזי התייחס לאופנוע שלו. הייתה ביניהם באמת מערכת
יחסים, הם ניצלו אותו, את דן, אמרו לו: `בו תרכב עלינו יש לנו
שני גלגלים חדשים מבריקים, פעמון גדול, צבע אדום בוהק.`
מוט-החיבור בין המושב לגוף האופניים, הקסים אותי, אמרתי לעצמי,
`מה? אפשר להוריד ולהעלות אותו בטח גם דן מתלהב מזה`. ככה
טכנולוגיה חדשה הדהימה אותי, יחד עם מערכת יחסים מתקדמת בין דן
לאופניים יצרו בי תחושות בלתי נשלטות, הייתי מוכן לוותר כמעט
על הכל כדי לקבל סיבוב, זה פשוט היה דחף בלתי נשלט. דן היה
מסתובב בשכונה עם מבט מכובד כזה, חשבתי לעצמי- `זה בדיוק מה
שגם אני צריך להשיג לעצמי`.
בכלל כבוד היה משהו מאוד נחשב בשכונה הישנה שלנו. חיינו לפעמים
היו לגמרי לא רעים שם, היו הרבה ילדים, מגרש משחקים גדול, בגן
היו לי כמה חברים טובים, דברים שאהבתי לעשות. הכבוד של ברוך,
שתולה את הנדנדה או ארז שאוכל זכוכיות, היה נראה בעני אז משהו
בלתי מושג, כאילו מה שבאמת היה חסר לי בחיים היה לתלות נדנדות,
ולאכול זכוכיות, ואולי כן.
בגלל כבוד אבוד רציתי כל כך שיהיו לי אופניים כמו של דן בהם
אוכל לחרוש את השכונה, זה בטח יקדם אותי לכיוון מעמדם הבלתי
מושג של ברוך וארז. יום אחד, לפני עסקה מפוקפקת שעשיתי עם דן
ברוך שוב היה באמצע תליית נדנדה- המפורסמת שלו. הוא הצליח,
היינו המומים לראות את הנדנדה תקועה למעלה רק על צד אחד שלה,
אנחנו תמיד היינו מצליחים להגיע מקסימום לחצי-גובה, לא הבנו
איך אפשר לתלות נדנדות. `ביום שבת` הוא אמר, `כולם קופצים מהגג
של המגלשה של מיקי-מאוס, מי שגבר יקפוץ` הוא אמר, לא הסתכלתי
בעיניו, תמיד פחדתי ממנו, אף פעם לא שמעתי אותו מדבר הרבה
כל-כך, נדמה לי שהוא גם פנה אלי באופן אישי כדי לוודא שגם אני
קופץ, אבל אני לא בטוח בזה.
טיפסנו ביום שבת על ראשו של מיקי, הייתי בטוח שאני משתין
במכנסיים מרוב פחד. כל הגוף שלי רעד. חשבתי: `אולי כדאי כבר
להסתלק משם` נורא רציתי לעשות את זה, לא ממש היה לי משהו אחר
לעשות באותו זמן, חוץ משלשה או ארבעה אנשים זקנים וההורים שלי,
כל השכונה הייתה ליד המגלשה.  `את זה אני חייב לעשות` אמרתי
לעצמי. היום נראה לי שזה היה בעיקר בגלל כבוד, אבל אז זה היה
חשוב יותר מללכת לכתה א` או לסרט, או לאכול ארוחת צהרים. ובכלל
כבוד זה דבר חשוב, `ובשביל כבוד צריך לעבוד`.

ברוך ערם לנו ערימת חול `כדי שתהיה נחיתה רכה`. קפצנו, נדמה לי
שנפלתי על הבטן. את מבטו של ברוך שעמד בצד וחילק ציונים לכל מי
שקפץ (בעיקר ציונים גבוהים) אני כבר לא זוכר, אני רק יודע
שהופתעתי מכך שהוא לא העביר ביקורת ונראה לי שהוא החשיב אותי
עם הקופצים הטובים, הלכתי לסוף התור, לעמוד עם אלה שקופצים
שוב, התנהגתי בטבעיות כאילו זה משהו שאני עושה כל הזמן.
לדן לקח זמן להסכים לעסקה. הוא נהנה לראות אותי מסתכל עליו
כשהוא נוסע על האופניים, מדווש עם סנדלים חומות. השתדלתי לא
לרדוף אחריו, לפעמים הוא הסכים לעצור, רצתי לקבל את פניו, לתת
לו הרגשה טובה, של מישהו חשוב. אף פעם לא פקפקתי בזה שנתתי לו
כבוד מה זאת אומרת מגיע לו, יש לו אופניים ומין מבט כזה הראש
פונה הצידה ועין אחת מסתכלת עליך, ככה בקושי, `הוא חייב להיות
מישהו חשוב` אמרתי לעצמי.
התחלתי בהצעה נמוכה, הוא יציע הצעה גבוהה, נתפשר באמצע. `תביא
סיבוב` אמרתי, `בטח` ענו לי העיניים שלו הוא אפילו לא הגיב
להצעה. ככה היה מדבר אלי גם בלי לדבר: `מה לך לא קונים
אופניים` `המצב הכלכלי שלנו קצת קשה עכשיו`, הוא ממשיך לדווש
מסביב לכיכר, `תביא סיבוב נו` מה אתה לא רואה שגם לי מגיע
הוספתי בלב, `אני נוסע הרבה יותר טוב, יש לי את זה, תביא
סיבוב`.

במשך מספר ימים היה דיאלוג כזה בינינו, אני כבר לא הסתפקתי
בכבוד של קופצי המגלשות, ברוך ראה שקפצתי טוב, רציתי לעשות
שדרוג לנסיעה באופניים. יום אחד התחלנו לדבר `ביזנס` אמרתי לו:
`מה אתה רוצה בשביל סיבוב?` `מה תיתן?` הוא ענה , נזכרתי
בגאווה בצנצנת סוכריות צהובות שהייתה מונחת בסלון שלנו בבית,
היינו אוכלים ממנה בלי סוף. סוכריות עניתי, `כמה?` הוא שאל,
רציתי להגיד שלוש או חמש, אבל עניתי: `מלא, כמה שרק תרצה` כבר
לא יכולתי לרוץ מסביבו יותר, הכבוד שלי התחיל לרדת, רציתי
להשיג את מבוקשי ולסיים עם העניין.
עד מהרה מצאתי את עצמי על האופניים שלו, הוא דוהר אחרי עם
מכנסיים קצרות בצבע חום, מלאים בסוכריות צהובות. הוא רץ, מרים
סוכריות שנופלות. חשבתי . `הכבוד שלי, לא משהו` אמרתי לעצמי
`קבלתי סיבוב צריך להמשיך הלאה`. נראה שגם דן נורא נפגע מזה
שאני דוהר ברחוב על האופניים שלו, הוא רצה לגמור עם כל העניין
ולאכול את הסוכריות.
משך שנים אני מסתובב עם הסיפור הזה אצלי, למדתי קצת על כבוד,
הכבוד שלו שלי ושל כולנו, הוא דווקא בחור די נחמד הדן הזה, אם
אני במקומו אני לא בטוח שאני נותן סיבובים כל-כך בקלות. רצתי
להודות לו, לא רק על הסיבוב, אלה גם על מה שהבנתי על האופניים
האדומות שלו.