רגע אתה פה, מפספס את הרכבת, הולך לעזאזל
רגע הם שואלים אותך מה אתך, האם הכול בסדר, מה אפשר לעשות
רגע אתה מתכסה בערימה של שמיכות, לא מביט בעיניים, לא מדבר
והם מתלחשים מאחורי גבך כמו עקרבים... מאשימים אותך במשהו
אני לא צריך אתכם, אני לא צריך אף-אחד, חוץ מאת אבא שלי
רגע אומרים לי מילים מנחמות, ואז טראח, תוקעים לי סכין בלב,
ולוחשים "סליחה, סליחה" ו"תהיה חזק,"
אני שומע דיסקים סביב השעון, יש לי הרבה מאוד דיסקים
אני לא צריך שיגידו לי מה לקנות ומה לא,
ואיזה שיר הוא יצירת מופת ואיזה לא
אתם לא מכירים אותי
אני לא רוצה את השקר של התקשורת,
שמאלפת אנשים כמו מאלף אריות
מוצצי דם...
מנהיגים חברתיים סרחו ולא הצליחו, כי הם רצו להתעשר תוך כדי,
נפנפו להם מול הפנים בשטרות, והם איבדו את תחושת האמת
איפה המנהיגים של המחאה החברתית? איפה דפני ליף?
כשסאבלימינל התחיל לשים עין על כסף, הוא נפל. זה היה רק עניין
של זמן
ובגלל זה גם אבי מסיקה לא הצליח... אתם בכלל לא זוכרים אותו
כי יש לי את הבית שלי, וזה המון,
כי יש לי אוכל ומשהו ללבוש, מוזיקה ואינטרנט, וזה המון,
כי יש לי משפחה אוהבת, וזה המון
ופתאום מופיעה לי פרסומת... בוא תסחר בבורסה...
או במילים אחרות - פשוט תן לנו את הכסף שלך, פראייר מטומטם!
אבל אני לא מטומטם.