הימים מתחילים, ואני גומר. אני רואה את העצים פורחים באביב, את
הילדים הולכים לבית-הספר בתחילת שנת הלימודים, את התינוקות
נולדים, את האנשים מתחתנים, את השירים והסיפורים שנוצרים,
ובאותו הזמן בדיוק - אני נשאר בחדרי וצובע אותו בצבעים אפורים.
למה? ככה. כי כבר עשיתי, כי כבר חוויתי, כי כבר גידלתי פרחים
באדנית, ושלחתי את הילדים לבית-הספר, והתחתנתי, ויצרתי, וספרתי
עד עשר, וגם עד מאה, וגם עד אלף, וגם ברוורס, ונסעתי בכל מקום
אפשרי בארץ, ושתיתי רד-בול וודקה, ובכיתי בזמן אורגזמה,
והתאהבתי, וצללתי ונפלתי וקמתי והמשכתי, והכול נשאר
בדיוק-בדיוק אותו הדבר. אז למה עשיתי בכלל את כל המסעות האלה?
למה אחרים עושים אותם בכלל? כי עד שאני חוזר לנקודת ההתחלה,
אני נהנה בדרך, וחי, וחווה. וגם כדור-הארץ כל הזמן מסתובב גם
סביב צירו וגם סביב השמש, למרות שתמיד הוא חוזר לאותה נקודה,
אבל הסיבובים האלה נחוצים, הם נותנים לנו חיים. לכן החלטתי
לצבוע את הקירות בכתום ולהמשיך ללכת שוב, ושוב ושוב. כל פעם
מחדש. אני גומר משהו? אני מתחיל חדש. אני יוצר משהו? אני גומר
אותו, ואני מתחיל חדש. אני הולך וחוזר ואז הולך וחוזר ושוב
הולך וחוזר. כל יום אני נולד ומת, נולד ומת, ושוב נולד. אם
אשאר מת, לא אוכל להיוולד שוב. |