משמר כבוד לצד ארון
על במת התיאטרון
הוא לא תפקיד כתוב
כי אם סיום עצוב.

שם על הבמה
ניצבים ארבעה,
שחקנים במקצוע,
עומדים לבלי נוע.

מולם בדומיה המון
צועד מול הארון.
מוחים דמעה
נזכרים במנוחה.

הארון גלוי, אינו עטוף בדגל
זו אמירה, סוג של סמל
כי המוות היה נורא
ונבע רק מרצון רע.

תחילה, אופרה והצגות
תויגו כדבר מיותר ופעוט.
אחר, גידופי שרים נשמעו.
ולבסוף, תקציבים נשללו.

הרי אם להמון בתרבות אין צורך
אזי ניתן להקריבה למולך
לשימה לצחוק ומרמס
תחת מגף כל פקיד וקלגס.

צרחות ועליבות שפה
החליפו ספרות יפה.
תרבות הפכה לדבר בזוי
ואנשיה מוקד לשיסוי.

כך, בלי תקציבים בשטח
גוועה התרבות ומתה.
כעת נערך טקס שקט
כי לקבורתה הגיעה העת.

אבל דבר אחד לא יודעים
שם בחלונות הגבוהים:
באין תרבות ראויה עוד
המדינה לא תוכל לשרוד.

כי תרבות היא סם החיים
וזה לא רק ש"היא עושה נעים"
אלא שהיא המנוע של המוח
הדלק שנותן לאדם כוח.

ועכשיו כשאין יותר תרבות
זו לא תהיה טעות
לחשוב על העתיד האפל
הצפוי לישראל.