ירוקות-ירוקות השדות באפריקה
שחונה נפשי כמו מדבר
אני הולך בודד בשדות התירס של חיי
יותר שחור מהלילה, ויותר שקוף ממים
ערפל כבד של חוסר וודאות אופף את חיי
אני שוקע במצולות האינסוף,
אל עבר הבלתי נודע
גרביי מתמלאות חול ועיניי צורבות מלהט השמש
בטני מתהפכת, כי כבר שבועות לא בא מאכל אל פי
אני גומע ממעיין נובע בין סלעים,
והמים זכים וצלולים, כמוך אהובתי
נרעד לשמע צלילי מיתרים דקים
שמרחפים ענוגים בשמיי החוף הפתוחים
זר של חבצלות פורח מבין סדקי לבי,
ונפשי מתעודדת
הרי איני הלך זר בתוך ביתי
ביתי הוא מבצרי, וכמו הקירות, אני חלק ממנו
אני שלהבת מרקדת המטילה צללים על הכתלים,
מתוך נר נשמה
מה ענוג הלילה בשמיי ירושלים הנצורה
מה יפים הם חיי בצלך, מילה.

ירושלים הנצורה שוקעת אט
ואני מתמלא רגשי אשמה
על העדר מזון רוחני על שולחני,
על הריקנות חסרת היהלומים בבטני
ערבות הנפש פרחו מזמן,
והתייבשו בדממת הלילה
רק אני נשארתי אובד עצות כמו דחליל
באמצע שדות התירס של חיי
חשוף וחסר הגנה מפני גשמי הזעף ומטחי האש
ערבבו שתייה קרה בשתייה חריפה,
ושתו אותי לאט-לאט, בזחיחות והנאה
הרי אני בודד כמו ציפור שאיבדה את חוש הכיוון,
והיא משוטטת-מתעופפת בשמיים פתוחים
ללא קן, ללא יעד, ללא מאגר מזון
בין נפתוליי שורצת רימה,
והיא מכרסמת את דרכה אל הפחד,
הפחד
מה גדול הוא הפחד, מה מטילה אימה היא הריקנות
היא בוערת באש שמכלה את עצמה,
ולא עוצרת מבעירתה,
עד תכלה את כל חומרי הבעירה סביבה
עד עפר ואפר,
עד שלדי מתים.

עומד בשדה ושר
את שיר הדחלילים המוכר
וכל ציפור סופקת כפיים
וכל גבעול תירס מתמלא מבוכה
מה בודדה שירתו של דחליל קש,
אשר אינו יכול לגונן על עצמו,
אלא בשירתו
עומד בגשם ובחמסין, ורגליו נטועות בקרקע
אוזניו עשויות תפוחי-אדמה,
ועיניו שני תותים רעננים
ובבוקר העולה על העיר,
הוא מכתת רגליו בין שיר לשיר
מודע לענקי הברזל הנישאים מעליו,
ולאדמת האספלט בו דורכות רגליו
עיניים לו עשויים שנהבים
ולבו אש חמה
ושני עשבי בר מברכים אותו לשלום
"ברוך בואך, דחליל, אל העיר הנצורה."

והוא משוטט ללא פחד
בין סלעי הזמן, בין עשבי הזמן
והמוות לא יכול לו.