בבית מוגן,
רק שני חדרים
וחלונות גדולים לים,
אני מנהלת קרב מאסף
לבנות לי זהות חדשה.
הרחוב, שש קומות מתחתיי.
מבעד לחלון הפתוח בסדק אלכסוני
חוצים אוטובוסים את שני חדרי הבית
מטפסים על המיטה
מטלטלים את הקירות
כובשים את רעשי הלב.
מנועים מחרישים את הבִּרְבּוּרִים
שהרדיו מנפיק.
התמונות בטלוויזיה עוברות גם ברעש
וכתוביות ממלאות את החדר באשליית מבקרים.
שתיקה,
לפעמים צחוק מתפרץ
לפעמים דמעה.
רק ביום הכיפורים
מבעד לחלונות הפרוצים לשקט
פולש רחש הים, מלטף את הקירות.
בקפיצת ראש,
באצבעות רצות על מקשי המקלדת
מכה בי הפער
בין מה שנדרתי לבין מה שקיימתי.
ואם היה ביתי חומה של שקט
כל ימות השנה?
ואם היו חלונותיו נפערים אל בית זהה בשכונה,
והיו בו שישה חדרים וגינה,
האם לא היה מכה בי הפער?
2005 |
