הוא התעורר, אף שלא היה בטוח שבכלל ישן קודם. הלילה כבר הגיע
לחציו, אבל הדירה רעשה. מהחדר הסמוך אליו נשמעו קולות צחוק
ומוזיקה רועשת. הרבה גיטרות, הרבה צרחות, מסוג המוזיקה שנמאס
עליו לגמרי, אחרי שלושה חודשים של נגינה בלתי נגמרת. הדירה
הייתה במצב לא טוב, ריח חריף של ג'וינט, קופסאות שימורים על
הרצפה, כתם קיא טרי על השטיח, ולידו ראש מתולתל ישן עמוק. הוא
קם והיה ערני לגמרי. התשוקה שבערה בו התחילה מהבטן, עברה דרך
החזה לחלק האחורי של הפה. הוא היה תאב, והוא נהנה מההרגשה
הזאת, כמו שהוא פחד מהמקום הזה בו הוא עומד. תאווה שאצרה בתוכה
את כל התחושות שהתעוררו בו מאז עזב את הבית. תחושות של פחד
מעורבב עם תחושת ההתלהבות, שהנה, העולם החדש נגלה ונפתח אליו.

הסתובב בבית כמה דקות, אסף את הארנק, מפתחות, סידור. החזיר את
הסידור למקומו המוסתר, והמשיך לחפש אחרי משהו. אחד החברים
החדשים שלו יצא מהחדר השני. 'אתה יוצא?' כן, הוא ענה כל כך
מהר, שהוא הרגיש שאמר את זה לפני שהשאלה נשארה. 'אולי תקנה
סיגריות? נגמרו לנו'. 'אני הולך עכשיו', אמר שוב, חוסר הצלילות
שלו היה כל כך בהיר לו, שהוא הרגיש שהנפש שלו קופצת בתוך גופו,
שהיה שליו במידה חסרת תקדים. שתיקה של כמה שניות, 'חכה לי דקה'
אמר לו החבר, 'אני אבוא איתך'.  
לא היה קר בחוץ. תל אביב הייתה במזג אוויר מושלם, אף פעם לא
שקטה לגמרי. הלכו שניהם. שתיקה. דווקא הוא היה זה שדיבר עכשיו.
'אחי', אמר ולא הוסיף. במילה הזאת 'אחי', הוא השתמש כל כך הרבה
פעמים לאחרונה שהיא איבדה משמעות סמנטית. היא הייתה נוכחת כל
הזמן, כמו צלצול לא פוסק. היא הייתה הפסקול של התקופה הלא
נגמרת הזאת, המזדחלת באיטיות, אבל חולפת כל כך מהר. החבר היה
שקט, מה שהצביע ללא ספק על שיר שהתנגן בתוכו. שיר חדש, שאולי
כבר בשבוע הבא הם ינגנו אותו כולם ביחד. הגיעו לסופר. החבר
הביא סיגריות, הוא הביא משחת שיניים דג מלוח וקרקרים. שילם על
הכול ויצאו.
השקית שהחזיק באצבעותיו הרגישה כמו חטא. כמו הרדיו שהדליק בשקט
בשבתות, כמו הוצאת זרע לבטלה. אדם שיסתכל עליהם עכשיו יראה שני
בחורים צעירים, אחד גלוח ראש ואחד עם תספורת משונה ולא אחידה,
פוסעים לאט, ומעשנים סיגריות בשקט, בתל אביב הרדומה. אותו אדם
לא יוכל לראות את אצבעותיו של גלוח הראש משחקות בעקשנות עם
ידיות השקית שבידו הימנית, המכילה קופסת דג-מלוח, קרקרים,
ומשחת שיניים. הטעם המלוח- חריף ההוא כבר כמעט הורגש. הוא הבין
שמה שחסר לו עכשיו זה הקוגל של מאפיית השם נשכח ממנו כבר
וכוס חד פעמית עם מיץ אשכוליות. כשהיה ילד, בקידושים של שבתות
מברכין, היה רק הוא לוקח לעצמו קרקר עם דג מלוח, חתיכת קוגל
ומיץ אשכוליות. ברוגעלך לא נגע. אחיו צחקו עליו שיש לו טעם של
זקנים, והוא אפילו לא התרגז על כך. כעת הבין שדווקא למרות שיש
לו שישה אחים, לאף אחד מהם מעולם לא קרא 'אחי'.