לפני שהוא יוצא לעבודה,
בכתונת לילה שקופה,
בדיוק כמו אמו,
אני אומרת כל מה
שלא אמרה בילדותו:
החולצה הפוכה, בזווית העין קרום שינה,
תצחצח שִניים אחרי הארוחה,
לא הסתרקתָ,
קר
קח אפודה.

מוזגת קפה,
מורחת חצי לחמנייה
ואנחנו יושבים לשולחן כמו שני מבוגרים.
בעיניים של גרטה גארבו אני מִתְחַנְחֶנֶת:
"תגיד לי שֶ."
והוא אומר: "לי שֶ."
ואני רוקעת רגליים,
מְעַכֶּסֶת ורידים,
שופכת עיניים -
"בבקשה"

כל בוקר,
בין שבע לרבע לשמונה,
הוא פותח את הדלת
ויוצא.