חלק ראשון: וייסברג.
בשתים עשרה לערך ראיתי את וייסברג יורד במדרגות כשהוא נושא
בידיו שני כני ציור. פניו היו אפורות כצבע הסרבל שלבש. כל
האנשים שעמדו ברחבה שלפני המדרגות, השתתקו וזזו אחורה כדי
לאפשר לוייסברג לעבור.
וייסברג, שתמיד היה נמוך קומה, נראה היה כמכווץ בתוך עצמו.
בתוך יום האיש קטן עוד יותר. בגלל קומתו הנמוכה, נחבטו כני
הציור במדרגות ויצרו מעין מנגינה של תוף עצוב שנשמעה היטב בשקט
הפתאומי שהשתרר ברחבה. וייסברג עבר דרך כל האנשים כמו משה בים
סוף ונעמד ליד תיבות הדואר של דיירי הבניין. הוא פתח את כני
הציור והעמיד אותם מתחת למודעת האבל הגדולה שהודבקה על הקיר
שליד תיבות הדואר. וייסברג לא הישיר מבט לעבר מי מהשכנים שעמדו
שם. הוא היה מכונס בכאבו. בלי לומר מילה הסתובב וייסברג ועלה
בחזרה במדרגות.
גם לאחר שנעלם במעלה המדרגות המשיכו האנשים לשתוק. כמו היו
נתונים בהלם מהופעתו הפתאומית. השתיקה לא יכלה להימשך זמן רב
שהרי השכנים התרכזו ברחבה כדי לדבר ולהחליף חוויות מהלילה
הקשה. אחד כחכך בגרון כאילו במקרה, שני שחרר שיעול קצר לחלל
האוויר. שאר השכנים ראו בכך אישור לחדש דיבורם בקולות מהוסים.
אך התחדש השיח והנה שוב הופיע וייסברג במורד המדרגות. שוב
השתרר שקט מעיק והשכנים פינו לוייסברג דרך. גם הפעם לא הופיע
וייסברג בידיים ריקות. בכל יד הוא החזיק ציור ממוסגר במסגרת
עבה. אפילו אני הבנתי שאלה הם ציורים שצייר בנו דן. וייסברג
הוריד את שתי התמונות לרצפה, הרים ציור אחד והניחו בזהירות על
גבי כן הציור. הרים ציור שני והניח גם אותו ביד בטוחה על כן
הציור הנגדי. או אז, צעד וייסברג צעד אחד לאחור ואמד במבטו את
מיקום התמונות ביחס למודעת האבל. הוא הזיז מעט את כני הציור עד
שהיה בטוח כי מודעת האבל נמצאת בדיוק בין שתי התמונות. וייסברג
הסתובב, עלה בשתיקה לדירתו ולא יצא ממנה במשך כל שבעת הימים
הבאים.
הפעם איש מהשכנים לא דיבר גם אחרי ששמענו את דלת דירתו נסגרת.
שתי שכנות החלו לבכות בכי חרישי לתוך מטפחות צחורות ששלפו מכיס
החלוק (השכנה מקומה שלישית) או מתחתית רצועת השעון (השכנה
מקומה רביעית). כולם, ואני הקטן בתוכם, הביטו בשני הציורים.
היו אלה תמונות נוף קסומות. בתמונה אחת היו מישורים ירוקים
מנוקדים בשלל פרחים וברקע הרים מושלגים. בתמונה השנייה היו
סוסים גומעים מים מאגם תכול. שלווה מוחלטת. ההיפך הגמור מהסערה
הפתאומית שפקדה את הבניין באמצע הלילה.
מודעת האבל הודבקה ליד תיבות הדואר כשעה לפני שוייסברג ירד
במדרגות. ישבתי במרפסת בוהה באוויר מרוב עייפות  כשראיתי בחור
צעיר משעין את אופניו על הגדר חיה, שלפני הבית. הוא הוציא מסל
הרשת שלו נייר מגולגל, לקח בידו השנייה דלי שהיה על כידון
האופניים וצעד במדרכה שבין העמודים אל הרחבה הקטנה שלפני
המדרגות. מיהרתי לדלת הבית כדי לראות מה בכוונתו לעשות.
תחילה לקח הבחור מברשת שהייתה תחובה בכיס האחורי של מכנסיו,
וטבל אותה בדלי. בשתיים שלוש חבטות הוא מרח נוזל דביק על הקיר
ואז התכופף, הרים את הנייר המגולגל ופרס אותו לפניו באוויר.
בזהירות קירב הבחור את הנייר אל הדבק שהחל נוזל באיטיות כלפי
מטה, ואז בתנועה חדה הצמיד את הנייר אל הקיר. הבחור הידק
בתנועות ארוכות את הנייר אל הקיר, הביט בנייר המודבק וחזר
לאופניו. קמתי להביט בנייר. היה כתוב בו שצה"ל מודיע על נפילתו
של סגן דן וייסברג הי"ד. ידעתי שי"ד זה ארבע עשרה אבל לא הבנתי
למה  דווקא רן הוא הארבע עשר ומי היו השלושה עשר האחרים. רציתי
לשאול את אימא אבל היא הייתה עסוקה בשיחות עם השכנים שהתאספו
ברחבה, וכשהפסיקה, אני כבר שכחתי.
הייתי עייף כי התעוררתי באמצע הלילה בגלל הצרחות. מתוך שינה
שמעתי צרחות חזקות. פתחתי עיניים וראיתי שעוד חושך. בהתחלה
נבהלתי אבל כשראיתי שגם אבא ואימא התעוררו והדליקו את האור,
נרגעתי. הצצתי מהחלון וראיתי אורות נדלקים בבתים שלידינו,
תריסים נפתחים וראשים מציצים החוצה בניסיון להבין מה קורה. לא
היינו רגילים להפרעות כלשהן בלילה כי הרחוב היה תמיד כל כך שקט
עד שלפעמים אפשר היה לשמוע את קול גלי הים שהיה לא רחוק
מאיתנו.
אבא יצא החוצה בתחתונים, ואימא שבהתחלה צעקה אחריו שלפחות ילבש
מכנסיים, השתתקה ונעמדה ליד דלת הבית. אבא חזר ואמר שהצעקות הן
מהדירה של וייסברג.
לומר צעקות מהדירה של וייסברג זה כמו לומר גשם בקיץ או שלג
באמצע המדבר. משהו שהוא דבר והיפוכו, והוא נשאר בגדר הבלתי
אפשרי גם כשאתה נתקל בו.
וייסברג היה השכן שגר קומה אחת מעלינו. אבא, אימא וילד שבאו
מעפולה כדי להיות שכנים שלנו. על תיבת הדואר שלהם היה כתוב
"בלהה ואהרון וייסברג" אבל אנחנו קראנו להם וייסברג. הוא היה
מכונאי, ותמיד לבש סרבל עבודה אפור. היא הייתה עקרת בית. הם
היו זוג שקט ושכנים נעימים. הייתה להם מכונית קטנה, זעירה ממש,
שרק נמוכי קומה כמותם יכלו להיכנס לתוכה. זכרתי היטב את
העוגיות הטעימות שגברת וייסברג כיבדה אותי בהן, בפעם היחידה
שבאתי אליהם לפני האסון. כבר אז התפלאתי מכמות התמונות שהיו
תלויות על קירות דירתם. כולן צוירו ע"י דן. משפחת וייסברג היו
השכנים השקטים ביותר בכל הבניין ואולי ברחוב כולו (שהיו בו אז
ארבעה או חמישה בתים בלבד). לכן התדהמה הייתה גדולה כל כך
כשהתברר שמקור הצעקות הוא מהדירה של וייסברג.
הצעקות מהדירה של וייסברג התגברו. אימא הצטרפה לאבא שעמד בפתח
דלת דירתנו. יצאתי מהמיטה ונעמדתי מאחורי אימא.  פאול, השכן
שדירתו צמודה לדירה של וייסברג, הגיע ונעמד ליד הדלת שלנו.
אחריו הגיעו שכנים נוספים. פאול סיפר שראה את קצין העיר והרופא
יוצאים מהדירה של וייסברג. הוא הצליח לחלץ מקצין העיר שהבן של
וייסברג  נהרג.
זה לא היה זמן מתאים להיהרג בו. היו אלה הימים שאחרי הניצחון
המפואר במלחמת ששת הימים. כולם התהלכו בחזה נפוח גאים במדינה
ובצה"ל. אבא ואימא צחקו על גרינשפן השמן, ניצול שואה נפוח בטן
מהקומה השלישית שברח לקפריסין יומיים לפני שפרצה המלחמה. כל
מסעדה שלא שינתה את שמה למסעדת "הניצחון" נחשדה בבגידה. בכל
אוטובוס הייתה מדבקת "כל הכבוד לצה"ל" מעל ראשו של הנהג. אימא
וכמה מחברותיה, הרו. בכיתה נתלו תמונות שר הביטחון דיין
והרמטכ"ל רבין מעל תמונת נשיא המדינה וראש הממשלה. שיעורי הבית
היו להעתיק מהעיתון את הגבולות החדשים, לצבוע ולהביא למחרת את
היצירה לבית הספר. זה היה הזמן לצאת לטיולי שבת במקומות החדשים
חמושים בכובעי טמבל. זה גם היה הזמן להשיג תרמיל של פגז, לתקוע
בו קוץ יבש ולהציגו לראווה בסלון הבית. זהו, נגמרה המלחמה ואין
יותר מתים. אבל בדיוק אז דן וייסברג נהרג.
"כמה אירוני שדווקא הידיים של דן וייסברג הרגו אותו" אמר אבא
לאימא בארוחת הערב. למרות שידעתי שאירוני זה אחד שגר בעיר, לא
הבנתי את המשפט שאבא אמר. אבל הייתי עייף ורק רציתי להיכנס
למיטה ולישון. לכן לא שאלתי כלום.
כולם בבניין ידעו שבידיים של דן וייסברג היה קסם. הן הפליאו
לצייר, לנגן באקורדיון, לתקן ולהרכיב מכשירים מסובכים. פעם אחת
אפילו עמדתי לידו כשצייר בחצר. בזמן ששיחקתי בכדור על הדשא עם
חבר דמיוני, הגיע רן ונעמד בפינה מוצלת בדשא. הוא נשא כן ציור,
ריבוע בד לבן מתוח, צבעים ומכחולים. התקרבתי ונעמדתי בשקט
מאחוריו. רן לא הביט לעברי. הוא היה מרוכז כולו בריבוע הבד.
תחילה הוא לקח עפרון רגיל וצייר קוים חלשים על הבד. הוא צייר
צורות שונות אבל לאף אחת מהן לא הייתה משמעות. לא היו שם פנים
או פרח או פרפר. סתם צורות לא סגורות במקומות שונים על הבד. לא
כמו חוברות הצביעה שלי שם אפשר לדעת מיד מהי הצורה שצריך
לצבוע. אבל על הבד של דן זו הייתה חידה בקווים. אחר כך הוא לקח
שתי שפורפרות קטנות של צבע, רוקן מעט מהן על קרש דק שהחזיק
בידו השמאלית ובעזרת מכחול החל מערבב עד שהצבע שהתקבל הניח את
דעתו. אז הוא לקח מכחול אחר, טבל אותו בעיסת הצבע שעל הקרש
והחל צובע בעדינות לאורך הקווים. בשלב כלשהו טבל את המכחול
בכוס מים שהייתה מונחת בפינת כן הציור ולקח מכחול אחר. שמתי לב
שהתהליך חזר על עצמו כל הזמן, בחירת מכחול, ערבוב צבעים, צביעה
עדינה. לפעמים הוא נזקק לכמות גדולה מתערובת הצבע שהכין
ולפעמים הסתפק במשיכות מכחול בודדות. בלי ששמתי לב, הלך הבד
הלבן ונתמלא חיים. דן הצליח להפוך בקסם שבידיו את הבד הריק
למרקע קסום עם נופים שלא הכרתי. הבטתי בשתיקה בתנועותיו ובציור
שהלך וקיבל משמעות. בשלב כלשהו עצר דן, טבל את כל מכחוליו בכוס
המים, ארז את ציודו ועלה עימו חזרה לביתו. אני חזרתי לבעוט
בכדור ולקוות שגם לי יהיה פעם קסם דומה בידיים.
כל מופע קסמים מסתיים בשלב כלשהו. כעבור יום או יומיים שמעתי
את אבא מספר לאימא בדיוק איך נהרג דן. בצבא עסק דן בפירוק
מוקשים. מלאכה הדורשת ידיים עדינות וריכוז מוחלט. לדן היו
התכונות הנדרשות כדי להתמודד עם כל מוקש. אלא שרגע אחד של חוסר
ריכוז עלה לו בחייו. פאול השכן סיפר לאבא (ואבא לאימא) כי
משלחת תורמים מחו"ל נעמדה לצלם את דן מפרק מוקש. בזמן שדן חייך
והישיר מבט למצלמה, נגעה ידו בטעות במוקש. בדיוק ברגע שנלחץ
כפתור המצלמה, התפוצץ המוקש. הרגע הנורא הוטבע בסרט הצילום.
מראה מזוויע של ענן חול מעורב בחלקי איברים העושים דרכם כלפי
מעלה ואז יורדים באיטיות לאדמה, כמו כדורי השלג הלבנים שבאחד
מהציורים שהשאיר דן אחריו.
היה זה אחד משני הציורים שהעמיד וייסברג ליד מודעת האבל ברחבה
שלפני המדרגות. כך הוא בחר להנציח את בנו היחיד.

חלק שני: אבנר ויאיר.
השנה היא תשכ"ג (אני לא אוהב את השנים הלועזיות ולא אוהב
אנגלית בגלל מה שהבריטים עשו פה) ואנחנו גרים בקומת הקרקע של
בית משותף חדש ברחוב ז'בוטינסקי.
הרחוב ארוך מאוד ומעטים הבתים שבו. תחילתו במישור והמשכו בעליה
לראש גבעה. בראש הגבעה נטה בני ברמן אוהל בדואי. מי זה בני
ברמן? בחור צעיר שכמה שירים ששר זכו להצלחה והושמעו ברדיו.
צריך לקנות כרטיס כדי להיכנס לאוהל אבל לא הבנתי מה יש בתוכו
שיצדיק את ההוצאה הכספית. ליד האוהל עומד כל הזמן גמל גדול
ואני, שמעולם לא ראיתי גמל מקרוב נדנדתי לאבא שנלך לשם ביחד.
בשלב מסויים נשבר אבא וסיפר שבני ברמן למד איתו באותה כיתה.
מכאן הייתה הדרך קצרה להשגת הסכמתו לצעוד לאוהל אבל הדרך עצמה
הייתה מעייפת בגלל העלייה התלולה.
הלכנו על החול שלצד הכביש הצר. בזמן שצעדנו, אבא סיפר לי כי
הבריטים הם שסללו את הכביש כדי שיחבר בין מרכז העיר לבין המחנה
הצבאי הגדול שהיה להם בשכונת דורה עוד לפני שקראו לה ככה. אבא
המשיך והסביר אבל אני הייתי מרוכז במאמץ לא לפגר אחר צעדיו
הגדולים ופחות הקשבתי לדבריו.
לבסוף הגענו מתנשמים ומתנשפים לאוהל שבראש הגבעה. אבא זיהה את
בני ברמן וניגש ללחוץ את ידו. בני ברמן לא זיהה בתחילה את אבא
אבל אחרי שאבא הזכיר לו, הוא נזכר. קיוויתי שבעקבות המפגש
המחודש נוזמן פנימה לתוך האוהל. אלא שלבני ברמן היו תכניות
אחרות. אחרי שהחליף עם אבא כמה משפטי נימוסין, הוא הסתובב והלך
לענייניו בתוך האוהל. אבא לקח אותי לראות את הגמל, וזהו. תם
הביקור. הרגשתי מאוכזב. התאמצנו והגענו אז למה לא לקנות כרטיס
כמו כולם? אבל כבר ידעתי והכרתי את הוריי. העבודה הייתה בראש
מעייניהם. הבילויים בתחתית הרשימה. ובילויים שעולים כסף,
מצויים בכלל הרחק מאחור.
העמידה בראש הגבעה הייתה הזדמנות טובה עבורי להשקיף על הרחוב
מלמעלה. יכולתי לראות את הבתים המעטים שהיו משני צידיו של
הכביש הצר, שנראה מכאן כמו נחש שחור על החול החום שמצדדיו. היו
ברחוב מעט בתים והרבה שדות פתוחים. הנה הבית של איתן קפולניק
שלמד איתי בכיתה א'. הנה הבנין שלנו והנה הבנין של אבנר ולידו
הבית הפרטי של יאיר.
רק לעיתים נדירות חלף אוטו בכביש שברחוב.למי הייתה אז מכונית?
נכון, לוייסברג היה אוטו קטן, לאבא של יאיר היה אוטו אמריקאי
ענק ואבא שלי לפעמים היה מגיע עם טנדר ירוק מהעבודה שלו. וזה
הכול. למרבית המשפחות שגרו ברחוב לא היה אוטו. אפשר היה להשאיר
את שלושת המכוניות האלה בתחילת הרחוב ולהימנע מהסלילה אבל
הבריטים שסללו את הכביש לא שאלו אף אחד. הם נזקקו לכביש גישה
לבסיס שלהם. הבריטים עזבו והכביש נשאר.
מראש הגבעה הייתה תצפית טובה לעבר הים. אבל את הים אפשר היה
לראות כמעט מכל נקודה ברחוב. אפילו ממרפסת קומת הקרקע בה גרנו,
יכולתי לראות את הים. טוב, לא מהרצפה ממש, אבל אם הייתי עומד
על כיסא יכולתי לראות את הים. טוב, לא את הגלים ממש אלא את
קצהו של הפס הכחול הנושק לאופק. בינינו לבין שפת הים הפרידו
כחמש מאות מטרים של מישור כורכר ומדרגות רבות. קצה מישור
הכורכר היה שיאו של מצוק גבוה שהתנשא מעל הים. המצוק היה תלול
ורק אמיצים במיוחד העיזו לרדת דרכו לשפת הים. כל השאר ואני
ביניהם, ירדו לאט ובזהירות במדרגות.
בקיץ הייתה הקרבה לים, תענוג. הליכה קצרה מהבית ואנחנו כבר
במעלה מדרגות היורדות לחוף. תמיד היינו מחכים קצת לפני תחילת
הירידה במדרגות האלו. ההורים היו מסתכלים מלמעלה על קו החוף
היפה ואני הייתי מביט בעיניים כלות על מוכרי הסברס הקר והתירס
הריחני שעמדו בצד המדרגות. כמה רציתי לטעום אחד מהם. פעם או
פעמים ביקשתי מהוריי שיקנו לי אך משנעניתי בשלילה תקיפה למדתי
להסתפק במראה הסברס הכתום ובריח הניחוח שעלה מהדוד הגדול בו
בושל התירס.
תמיד דמיינתי את ההמתנה הקצרה בראש המדרגות לשלב שבו לוקחים
אוויר לפני מאמץ גדול. והמאמץ הכרוך בירידה במדרגות אכן היה
גדול. נדרשה תשומת לב מיוחדת בזמן הירידה במדרגות האבן העקומות
הללו כדי שלא ליפול מהן ולהיפצע. היו שם מאות מדרגות והיית
חייב לשמור על ריכוז ולבחון את המדרגה הבאה כדי לדעת איזה פח
היא טומנת לך. האם היא מתנדנדת או אולי שבורה בחלקה או שגובהה
שונה מכל המדרגות שקדמו לה? פספסת, נפלת, ולא נעים להתחיל
בילוי בים עם כאב ודמעות שלא להזכיר את הכאב החד שהיה נגרם
ממגע של פצע פתוח במי המלח של הים התיכון.
בעונת החורף הפכה הקרבה לים, לחסרון. בינינו לבין הים היה נוף
פתוח.  רוחות עזות שבאו מהים איימו לשבור את מה שהוריי קראו לו
"התריסול". היו אלה פסי אזבסט אפורים וארוכים בעלי צורה גלית
שנעו על מסילה בצורת אקורדיון. בקיץ היה התריסול פתוח ושלביו
עמדו צמודים לקיר. בחורף הסיפור היה שונה. התריסול היה נפרס
וסוגר את פתח המרפסת. אלא שרוחות הים היו מכות בו בכל עוצמתן.
התנהל מאבק בין הרוח הדוחפת פנימה לבין שלבי התריסול הרועדים
מאימה ומנסים למנוע מהרוח לחדור בעדם.  התחושה הייתה כאילו
אנחנו על אוניה בלב ים סוער. אבא, הגדול והחזק, ניסה לסייע.
הוא היה עומד כשידיו תומכות בתריסים הרוטטים וכל משקל גופו
מוטה בכיוון התריסול. במבטו היה מנסה לאתר היכן היא נקודת
החולשה של שלבי התריסול הרופפים ומיד היה עובר לסייע שם. כך
היה הוא מרקד מנקודה לנקודה עד שהרוח הייתה נחלשת. אז היה אבא
מסתובב אלינו כשמבט של ניצחון בעיניו. כנראה שמלחמות אלה עם
הרוח נמאסו גם עליו בשלב מסוים והוא אימץ טקטיקה חדשה במאבק.
בתחילת החורף היה הוא קושר בחבל את שלבי התריסול זה לזה,
כמצביא האומר לחייליו: "כל תריס לבדו לא יוכל לרוח אבל כולכם
יחד בכוחות משותפים יכול תוכלו". וכך היה. בעזרת החבל הובטח
ניצחון התריסול על הרוח בחורפים הבאים מבלי שאבא יאלץ לרקוד
במרפסת.
הבניין בו גרנו קיים עד היום ברחוב. זהו בניין בן ארבע קומות
ודירה אחת בקומת הקרקע. זו הייתה הדירה שלנו. דירה קטנה עם חצר
גדולה ודשא שהקיף את הבניין כמעט מכל צדדיו. הדשא היה זרוע
בממטרות ואחרי שנתקלת באחת, הקפדת להישמר מכל היתר.
פעם אחת הייתי בדירה של וייסברג. זה היה לפני שדן שלהם נהרג.
אבא ואימא היו צריכים ללכת לאנשהו ואימא הסדירה מראש עם גברת
וייסברג שאבוא אליהם ישר מבית הספר. וכך היה. כשנכנסתי,
התרשמתי מהתמונות הרבות שהיו תלויות על קירות הבית. ישבתי
במרפסת והתפלאתי עד כמה הנוף כאן שונה מהנוף שבמרפסת שלנו קומה
אחת מתחת. מלמעלה הים נראה גדול הרבה יותר מאותו פס כחול וצר
שהייתי רגיל לראות. הייתי אמור לעשות שיעורים אבל מראה הנוף
ריתק אותי. הצלחתי אפילו לראות את אבנר שהיה במרפסת דירתו
בבניין שמעבר לכביש. כמובן שלא נופפתי לו לשלום. להיפך,
קיוויתי שהוא לא רואה אותי.
גם הבניין של אבנר היה בן ארבע קומות והוא ניצב באלכסון מאיתנו
בצידו השני של הכביש. משום מה, חזית הבניין ההוא פנתה לכביש
ולא לים. אביו של אבנר היה סייד. כל בוקר כשיצאתי לבית הספר,
הייתי רואה את אביו של אבנר לבוש בגדי חאקי מנוקדים בכתמי צבע,
מעמיס סולם עץ ופחי צבע על קטנוע עם סירה צידית. מכובד המעמס
הייתה הסירה נוטה לעבר הקטנוע והקטנוע היה משתחווה קלות לעבר
הסירה. בכל בוקר מחדש התפלאתי איך האב  מצליח להזיז את אותו
קטנוע מסכן. אבל הוא הצליח. האב היה קופץ פעם ופעמיים על
הדוושה, הקטנוע היה משתעל והאב היה מגביר את טרטורו הצורמני של
המנוע ונוסע כשענן של עשן אפור מאחוריו.
אבנר היה אחד הילדים הבודדים שגרו ברחוב. הוא היה גדול ממני
בשנה אחת בלבד. ראיתי אותו פעם או פעמיים כששיחקתי בדשא שבחצר
הבניין שלנו. הוא עבר ברחוב, הביט לעברי ולא אמר מילה. אני
הסתכלתי על הכדור שלי, כאילו שאיני רואה את אבנר אבל בזווית
העין ראיתי אותו היטב. כך פעם אחר פעם. הוריי לא אהבו את
העובדה שאני משחק לבד. לא פעם שמעתי את אבא ואימא מדברים על כך
ביניהם.
"למה שלא תנסה לשחק עם הילד מהבניין ממול?" שאלה אימא ולמחרת
שאל אבא.
לבסוף, אזרתי עוז, נשמתי עמוק ופניתי לאבנר. "איך קוראים לך"
שאלתי כשראיתי אותו בזווית העין עובר מצידה השני של הגדר חיה.
"אבנר" הוא ענה בנימה מתנשאת. "אם אתה רוצה לבוא לשחק איתנו
אתה יכול" אמר והמשיך ללכת.
הלכתי אחריו. הוא הוביל אותי למגרש שמאחורי הבית שלו. שם
המתינו לו כמה ילדים גדולים, כנראה בני כיתתו. אבנר לא אמר להם
את שמי ולי לא אמר מי הם. אבנר ושאר הילדים התחילו לחפש גושי
חמרה אדומים ומוצקים. כשמצאו, ערמו אותם בערימה במרכז המגרש.
נהגתי כמוהם והוספתי גוש קטן לערימה.
"זה מספיק" אמר אחד הילדים. הפסקנו לחפש גושים נוספים. אבנר
ניגש לערימה, נטל בידו גוש חול אדמדם צעד צעד אחד לפנים וזרק
את הגוש על התריסול של דירת הקרקע האחורית בבניין שלו. שאר
הילדים חיקו את אבנר וזרקו גם הם גושים אדומים לעבר התריס.
התמלאתי שמחה. הנה משהו מעניין שכולם עושים. לקחתי גם אני גוש
אדמה וזרקתי לעבר התריס. איני יודע אם בכלל הגוש שזרקתי הגיע
ליעדו או שנפל באמצע הדרך עקב זריקה חלשה, מה שבטוח הוא שהתריס
נפתח וזקן זועם החל לצעוק לעברנו. כל הילדים ברחו ואני אחריהם.
איזה כיף. בערב, כשסיפרתי להוריי בגאווה על אחר הצהריים המוצלח
שלי, הם הזדעזעו.
"הילד עוד יגדל להיות פושע" אמר אבא לאימא.
איסור מוחלט הוטל עלי מצד הוריי להמשיך ולשחק עם אבנר וחבריו.
כשפנה אלי אבנר למחרת אחר הצהריים ושאל אם אני בא, לא עניתי.
חזרתי למשחקיי הישנים בדשא עם הכדור והחבר הדמיוני. כנראה
שאבנר הבין שמשחקיהם לא מתאימים לי. במקום להניח לי לנפשי, הוא
החל ללעוג לי.
"אתה ילד עדין. עשוי מסוכר" אמר וצחק. "אתה חלש ורזה" המשיך
לצחוק ונכנס לחצר הבניין שלנו. רצתי הביתה נעלב ובוכה. אבא
שנחרד מה עשו לילד יצא בריצה החוצה, תפס את אבנר וכיבד אותו
בסטירת לחי. אבנר עזב מיילל לביתו רק כדי לשוב כעבור זמן קצר
חמוש באימו. היא צעקה, אבי ענה ואני התחבאתי מתחת למיטה בחדרי.
סופו של דבר הסתיים ריב השכנים בהפסקת אש. אבנר לא התקרב יותר
לביתנו ואני השתדלתי להתרחק ממבטיו הרושפים. נראה היה בבירור
כי הוא עוצר עצמו מלנקום בי. הפחד מאבי הרתיעו מלהכות אותי.
משהו הדומה לאריה בקרקס אשר אולף בכאב להתגבר על היצר לחסל את
האדם - המאלף המצוי עימו בכלוב.  כך היה אבנר כלפיי.
הניסיון המר עם אבנר לא ריפה את ידי הוריי. הם המשיכו
בניסיונותיהם למצוא לי חבר.
בצמוד לבניין של אבנר ניצב בית פרטי מוקף גינה יפה.  בכביש
שלידו חנה רכב אמריקאי גדול ומפואר. אין עוד כדוגמתו בכל העיר.
בבית גר טייס אל על, אשתו ושני בניהם. בכור הבנים הוא יאיר.
באחד הימים חזרה אימי מחנות הירקות של סמי ובפיה בשורה. "מצאתי
לך חבר" אמרה אימא בשמחה. "ילד שקטן ממך רק בשנה וגר ממש פה
מעבר לכביש".
למחרת אחר הצהריים אימי ואני התייצבנו בביתו של יאיר. אימא של
יאיר הדפה לעברי את בנה וציוותה עליו לשחק איתי בחדר. היא
ואימי נשארו לשבת במטבח.
כשנכנסתי לחדרו של יאיר הרגשתי כאילו ואני בחנות צעצועים.
עשרות מכוניות גדולות וקטנות, מטוסי קרב ומטוסי נוסעים, משחקי
קופסה בצבעים מרהיבים והכול היה מפוזר על ריצפת החדר. הושטתי
יד לאחת המכוניות ויאיר מיהר ולקח אותה לעצמו. פניתי למכונית
אחרת ושוב יאיר חטף אותה ממני. הסתכלתי על יאיר. ידעתי שהוא
קטן ממני והוא אכן היה נראה כזה. כלפיו הרגשתי גדול וחזק.
אחזתי במכונית שלישית והדפתי בכוח את ניסיונו של יאיר לקחתה
ממני. יאיר פרץ בבכי ורץ לאימו. נשארתי לבדי בחדרו ולא ידעתי
היכן להביט קודם. עם מה מצעצועיו היפים לשחק קודם. וכך בעוד
אימו של יאיר מנסה להרגיעו, אני נעתי במהירות מצעצוע לצעצוע
וממשחק למשחק.  
למחרת אחר הצהריים הלכתי לבד לביתו של יאיר. אימו קיבלה את
פניי בחיוך רחב. יאיר היה מסויג יותר. כשנכנסנו לחדרו מיהרתי
להשתלט על כמה משחקים והוא על כל היתר. יחסית לשתי המכוניות
הפשוטות שהיו לי בבית, חדרו של יאיר היה מערת קסמים של ממש
בעבורי. בכל ביקור גיליתי קסמים חדשים: מכוניות הנעות על מנוע
חשמלי, מסלול מרוצי מכוניות, מוסך של מכוניות עם מעלית שמעלה
ומורידה מכוניות, צבא שלם של טרקטורים לסוגיהם. בכל טיסה היה
אביו של יאיר מקפיד להביא לבנו עוד צעצוע ובעקיפין גם אני
נהניתי מכך.
לעת ערב הזמינה אותי אימו של יאיר להצטרף אליהם לארוחת הערב.
הייתי רגיל בביתנו לארוחת ערב שכללה ביצה, עגבנייה, לבניה
וריבה. די והותר. אבל הדברים שהוגשו לשולחן ארוחת הערב בביתו
של יאיר היו שונים בתכלית: לחם וגבינות שנקנו אותו בוקר בצרפת,
פרוסות ורודות של דג סלמון מעושן, חמאה שלפי אריזתה הגיעה גם
היא ממדינה אירופית כלשהי ועוד ועוד. הסתנוורתי מהשפע ולא
ידעתי מה לקחת קודם.
מבלי שארגיש פיתחתי תאווה עזה לחו"ל ולכל חפץ שמקורו בחו"ל. על
נסיעה לחו"ל הוריי ואני אפילו לא העזנו לחלום. מבחינתי חו"ל,
ולא משנה היכן בדיוק,  הייתה הארץ המובטחת, מקום של אושר
ועושר. יעד בלתי מושג המצוי מעבר להרי החושך וליכולות.
כשהגיע פעם קרוב משפחה מחו"ל וכיבד אותי במסטיק, טמנתי את החפץ
היקר עמוק בכיסי ובזמן המתאים (כעבור שעה או יומיים) אחזתי בו
בזהירות, קירבתי אותו לאפי כדי לספוג את ריח חו"ל מתוך העטיפה,
ניסיתי לפענח את האותיות הלועזיות, פתחתי בזהירות את העטיפה
והרחתי את המסטיק עצמו. בתום הבדיקות החיצוניות, חילקתי אותו
לכמה חתיכות כדי שלא לבזבז את כל התענוג בפעם אחת. לבסוף, לאחר
שהמסטיק נאכל, קיפלתי את הנייר והכנסתי אותו לעטיפה כמצבו
בהתחלה. זה היה נייר המסטיק היקר והחשוב ביותר. אותו לא הייתי
לוקח לבית הספר וודאי שלא הייתי מסכנו במשחק ניירות המסטיק עם
ילדים אחרים. מכתב או גלויה מחו"ל אם היו נופלים לידיי היו
עוברים תהליך דומה של הרחת ריח חו"ל ופענוח האותיות הקטנות
ביותר שעל הבול. הייתי בוחן מקרוב כל מילימטר בתמונה כדי
להצליח לראות את מירב הפרטים במקום המצולם. טרנזיסטור שקיבלתי
במתנה שימש אותי בעיקר להאזנה לתחנת הבי.בי.סי. ששידרה
מקפריסין.
מה בין כל אלה לחברי יאיר? ובכן, יאיר היה הקשר שלי לחו"ל. בין
אם באמצעות הצעצועים שבחדרו, ובין אם באמצעות המוצרים שעל
שולחן ארוחת הערב, ובין אם התמונות הרבות מטיולי המשפחה בחו"ל
שקישטו את הקיר הסמוך לדלת הכניסה לבית, ובין באמצעות מכשיר
הסטריאו והתקליטים שהיו בסלון הבית (לנו היה רק רדיו גדול עם
מנורה ירוקה בראשו), ובין אם שפע המזכרות שהביאו מטיוליהם
בחו"ל: קישוט קטן של מגדל אייפל או מגדל פיזה הנטוי או בובת
מיקי מאוס שלא הכרתי. בביתו של יאיר נשמתי אוויר חו"ל. הקפדתי
להתייצב בביתו כל אחר צהריים לשמחתם של הוריי והוריו. מאחורי
דלת חדרו הסגורה, היה יאיר משחק לבדו עם צעצועיו בפינה אחת של
החדר. בפינה הנגדית אני הייתי משחק לבדי עם צעצועיו. ככה כולם
היו מרוצים.

חלק שלישי: ז'בוטינה סקי.
לו היה אבי צריך לבחור שם לכתובת מגוריו, אין לי ספק שהשם
ז'בוטינסקי היה בחירתו הראשונה. אבי היה תוצר מובהק של תנועת
בית"ר וגדל על הערצת איש זה וממשיכי תורתו. אני לעומתו, לא
ידעתי דבר על האישיות בשמה נקרא הרחוב בו גרנו. אחד מחבריו של
אבי ניצל היטב את בורותי זו.
חבר היה לאבי, למעשה היו לאבי חברים רבים, אך חבר זה התייחד
בכך שהיו לו שני שמות. האחד היה שמו האמיתי - יהושע. השני היה
הכינוי בו נודע בפי כל - הקיפוד. מדוע ולמה קיפוד, זאת איני
יודע. אך מה שאזכור תמיד הוא חוש ההומור המוזר שלו. למרות שהיה
אדם בוגר ובעל משפחה, הוא נהנה ללכת בשקט אחרי אנשים ברחוב ואז
לתפוס בפתאומיות את קרסולם. האדם הנעקב היה קופץ בבהלה והקיפוד
היה מתרחק במהירות כשהוא גועה בצחוק. הזדמנות אחרת לחוות את
חוש ההומור שלו התרחשה מיד לאחר שהותקן בביתנו מכשיר טלפון.
עשר שנים חיכו הוריי לרגע המיוחל וכשהובא לביתנו מיד נמצא לו
דרגש מתאים שכוסה במפית צחורה. עמדנו והסתכלנו בפלא. לעיתים
הייתי מרים בחשש את השפופרת רק כדי לשמוע בחינם את צליל החיוג.
אחת השיחות הראשונות שהתקבלו במכשיר החדש הייתה מפקיד הדואר
שהדריך את הוריי כיצד בדיוק יש להשרות את חוט הטלפון במים
רותחים אחת לשבוע. רק כשהוריי המודאגים נועצו בחבריהם הסתבר
להם שכולם זכו לשיחה דומה מהקיפוד.
את בדיחותיו היה הקיפוד מספר בפנים רציניות לחלוטין וכך גם אני
הקטן נפלתי ברשתו. באחת הפעמים שביקר בביתנו, שאל אותי הקיפוד
לשם הרחוב בו אני גר. כשהשבתי ז'בוטינסקי, תיקן הוא אותי
והסביר לי שההגייה הנכונה של השם היא זָ'בּוטִינָה סָקִי וכי
זוהי אשתו הנודעת של חכם יפני. בלעתי את הפיתיון בלא היסוס.
הקיפוד הקפיד לשאול אותי שוב ושוב היכן אני גר ולא היה מאושר
ממנו כששמע את תשובתי. למען האמת, השם זָ'בּוטִינָה סָקִי נשאר
טבוע עד היום בשיחותיי עם הוריי זכר לקיפוד מנוחתו עדן.
ימים לאחר פטירתו סיפרה לי אימי את הסיפור שמאחורי חוש ההומור
המיוחד של האיש.
יהושע היה חבר ילדות של אבי. השניים גרו באותה שכונה. הם היו
צעירים מדי מכדי ליטול חלק בפעילות המחתרתית כנגד הבריטים ולכן
מילאו את זמנם החופשי במעשי קונדס. השניים היו זורקים אבנים על
מגשי הביצים של הרוכלות הערביות בשוק ונמלטים בריצה כשערביות
זועמות דולקות אחריהם. לעיתים היו השניים מתגנבים לדוכני
הערבים וגונבים את חמוריהם שהיו קשורים לעץ סמוך. מוריהם
הצליחו לתעל את מרץ הנעורים הזה לכיוון הספורטיבי. אבי הפך
לאתלט מצטיין. יהושע החל לבלוט בתחום הכדורגל. בגיל 17 החל
לשחק במדי הקבוצה הבוגרת. עם גיוסם לצה"ל עברו יחדיו קורס
מדריכי ספורט אך כאן נפרדו דרכיהם. אבי שימש כמדריך ספורט
בחטיבת הנח"ל. יהושע שובץ לחיל האוויר והמשיך לשחק בקבוצת
הכדורגל גם בתקופת שירותו הצבאי. כשהשתחרר, סודרה ליהושע עבודה
כנהג באג"ד. כל בוקר בין השעות שבע לאחת בצהריים ניתן היה
לפוגשו מאחורי ההגה בקו לתל אביב. בתום המשמרת היה יהושע חוזר
הביתה, לארוחת צהריים ולמנוחה. שלוש פעמים בשבוע, בימים ראשון,
שלישי וחמישי משעה ארבע אחר הצהריים ועד שש בערב היה יהושע
מתאמן במסגרת קבוצת הכדורגל.
אותם ימים הייתה קבוצת הכדורגל העירונית אחד ממוקדי הגאווה
הבודדים של העיר. הקבוצה הורכבה מבני העיר ושחקניה נהנו מהערצת
התושבים.
באחד ממשחקי קבוצתו, רדף יהושע אחרי כדור שהתגלגל מעבר לקו
החוץ ונעצר בגדר. יהושע הרים את הכדור ואז פגשו עיניו את עיניה
של צופה צעירה שישבה בשורה הראשונה. מראה פניה הזכיר ליהושע את
כוכבת התקופה בריז'יט ברדו. הבחורה חייכה לעברו ויהושע נמס.
כשהכדור בידיו ועשרים ואחד שחקנים ושופט ממתינים מאחוריו, פנה
יהושע לבחורה והזמינה לפגישה בבית קפה באותו ערב. והבחורה
התייצבה.
הייתה זו עמליה, בת אחד המשקים שבסביבה. לא הפריע לעמליה
שיהושע מבוגר ממנה בשבע שנים. לא הפריע לעמליה שיהושע לא היה
מיפי התואר של העיר. לא הפריע לעמליה שיהושע היה נמוך ממנה.
האהדה לה זכה יהושע מתושבי העיר, במגרש ומחוצה לו, סינורה
אותה. עמליה פתחה את ליבה בפני אהבתו של יהושע. השניים נישאו
(כשנה לאחר נישואי הוריי) בטקס רב משתתפים והעתיד נראה מבטיח
לזוג הצעיר. עמליה ויהושע רכשו דירה ברחוב מרכזי בעיר ושנה אחר
כך אפשר להם מצבם הכלכלי להתחדש בקוביית פיברגלאס עם גלגלים
ומנוע הידועה בשם רכב סוסיתא. בשלב זה שבר יהושע את רגלו באחד
המשחקים וכך באה קריירת הכדורגל שלו לקיצה. הגבס הכבד בו נעטפה
הרגל השבורה, מנע מיהושע להיכנס אל מאחורי הגה האוטובוס והוא
ישב בביתו מובטל מאונס. כעבור חודש הוסר הגבס ויהושע שב
לעבודתו. אך לא היה זה אותו יהושע. כל מי שעלה לאוטובוס שלו
פגש בפנים אפורות ועצובות. "הכדורגל חסר לי מאוד. אני מרגיש
אבוד" התלונן באזני חבריו. ככל שחלף הזמן נשתכחה הקריירה
הספורטיבית של יהושע מזיכרונם של אנשים. ההערצה ממנה נהנה,
דעכה בהתאם. פתאום לא היה זה שחקן הכדורגל המסיע נוסעים
באוטובוס אלא סתם נהג. גם יחסה של עמליה כלפי בעלה השתנה. עד
אז הקפידה להשתמש בשם יהושע אך מעתה החלה לכנותו "קיפוד",
הייתה מבטלת בתנועת יד מזלזלת את דבריו בנוכחות החברים,
מתווכחת עימו בפומבי ואף משפילה אותו בספרה בנוכחותו לחברותיה
כי מעתה הוא האחראי על ניקיון הבית, "במקום להסריח במיטה כל
יום בצהריים, שייקח סמרטוט וינקה אבק". יהושע האדים ושתק.
בערך באותה התקופה, הרתה עמליה ויהושע הצהיר באזני כל מי שאבה
לשמוע כי ההיריון רק גורם לאשתו להיראות יפה עוד יותר. דבריו
נראו משונים לאור יחסה של אשתו אליו. אימי התייחסה לכך באומרה:
"היריון הוא היריון. תקופה משונה לאישה ולבעל".
בסוף אותה שנה נולדה לזוג ילדה מתוקה בעלת עיני תכלת ושיער
אדמוני מתולתל.  יהושע היה שחור שיער וכך כל בני משפחתו. גם
בצידה של עמליה לא היה אף ג'ינג'י לרפואה. צבע השיער של ביתו
התמיה והטריד את יהושע עד שלא יכול היה להתאפק עוד ובהזדמנות
הראשונה שאל את עמליה אם יש בעבר המשפחתי שלה מישהו אדמוני.
עמליה שעמדה ופניה לכיור אפילו לא הסתובבה לעברו והשיבה מיד כי
"זה ממש לא חשוב. זו הבת שלנו והיא בריאה ומתוקה וזה העיקר,
טמבל שכמוך". סופה של השיחה היה שעמליה הודיעה כי רצונה להעצים
את עצמה ולכן בכוונתה להירשם לחוג ציור שמקיימת העירייה.
"אבל אני מיד ידעתי את האמת" אמרה אימי, "הרי צריך להיות עיוור
כדי לא לעשות אחד ועוד אחד". במילים אלו כיוונה אימי לחיים
הג'ינג'י גיסו של יהושע ובעלה של שמחה אחותו.
יום אחד ניצלה אימי שעת כושר בה שהתה ביחידות עם עמליה בבית
הקפה, ושאלה אותה ישירות. עמליה הביטה באימי ובשתיקה הציתה
סיגריה. היא הביטה באימי מבעד לענני עשן הסיגריה ולא אמרה
מילה. אימי חשבה שהיא מזהה דמעות בעיני עמליה אך לא הייתה
בטוחה בכך. אימי המתינה בסבלנות עד שהסיגריה תסתיים אבל גם
לאחר שהסיגריה נמעכה במאפרה, עמליה לא ענתה. פיה שתק אבל עיניה
שידרו את התשובה.
יהושע הבין ושתק. לא היה כל ספק בכך שהוא ידע. פניו העצובות
דיברו בעדן ללא צורך במילים. הבעיה החריפה נוכח העובדה שיהושע
לא יכול היה להימנע מלפגוש את חיים. שניהם עבדו באותו מקום.
חיים עבד כמדריך תיירים "באג"ד תיור", חברה בת של אג"ד שעסקה
בהובלת תיירים לסיורים מודרכים ברחבי הארץ. באופיו היה טיפוס
קליל ושמח שנהג לשבת בבתי קפה בעיר בימים בהם לא נזקקו
לשירותיו, וכאלו היו רבים. הוא היה ג'ינג'י מנומש והקפיד לחבוש
קובע קש להגנה מפני השמש. אשתו שמחה עבדה כמנהלת בכירה בחברת
תרופות והיא הייתה המפרנסת העיקרית של הבית. זוג זה היה הביטוי
האנושי למשל הנמלה והצרצר של איזופוס. היא חרוצה ועמלנית.
עובדת מבוקר עד ליל במטה החברה. הוא עליז ונמנע מכל עבודה קשה.
ניתן היה לראותו לעיתים קרובות יושב בפתח בית הקפה, חבוש בכובע
הקש שלו, מביט בעניין בבחורות החולפות ונהנה מהחיים. היו
שסיפרו כי גם בזמנים בהם הוא מדריך תיירים, אין הוא סובל
במיוחד. תמיד תימצא לו תיירת צעירה שתחפוץ בקרבתו והוא לא
יסרב.
ואיך הרומן התחיל? גם זאת ידעה אימי לספר למרות שלא הבהירה
מהיכן נודעו לה הדברים.
קרה המקרה ועמליה קבעה להיפגש עם חברה בבית קפה בו ישב גם
חיים, החברה איחרה להגיע וחיים קם ממקומו וניגש לשולחנה של
עמליה. כשהגיעה לבסוף החברה, היא מצאה את חיים ועמליה שקועים
בשיחה ערה. להפתעתה נשאר חיים לשבת עם שתיהן. בתום המפגש קמה
החברה ללכת ועמליה נשארה לשבת עם חיים. חיים דיבר עם עמליה על
הצורך ביציאה מהשגרה והכנסת עניין לשגרת החיים המשעממת. "אולי
תלמדי פיסול, או ציור" הציע חיים לעמליה "ואולי נוכל לתרגל
ביחד" אמר לה בהנמכת קול. עמליה קיבלה את שתי עצותיו. גם החלה
ללמוד ציור בחוג שהתקיים בבית התרבות העירוני וגם החלה להיפגש
עימו בביתו. כך החל סיפור אהבה בין השניים שתחילתו חשאית וסופו
ידועה לכל. גם ליהושע שידע ושתק.
"אבל למה?" שאלה אימי את עמליה כעבור שנה, "למה לא יכולת
להיזהר לפחות?".
"יהושע נמאס עלי" הסבירה עמליה "הוא התחיל להזדקן ואני התחלתי
להשתעמם איתו" כך בפשטות. "ולגבי נירה" הצביעה עמליה על
התינוקת האדמונית שישבה בעגלה שלצידה "זו הייתה טעות שלי
בחישוב הימים. נכנסתי להיריון ולא הייתי מוכנה לשמוע על הפסקה.
במילא מיהושע לא יכולתי להגיע לתוצאה דומה" אמרה בעצב וחשפה את
הסוד.
איני יודע מה הייתה תרומתה של אימי לכך שבמהרה עסקה כל העיר
ברומן האסור. רכלניות חמושות באודם וסיגריה ניתחו את הפרשה מכל
צדדיה. נהגים כרסתנים סיפרו בדיחות גסות שיהושע במרכזן. העיר
רעשה וגעשה.
ויהושע? הוא שקע עמוק יותר בדיכאונו והתקשה לשאת את הבושה. רצה
הגורל, או שמא הייתה זו יד זדונית, אך עובדה היא שיהושע שובץ
לנהוג באוטובוסי תיירים בתדירות רבה יותר מבעבר. לא פעם ולא
פעמיים היה עליו לשמש כנהג באוטובוס בו היה חיים המדריך. יהושע
נהג בשתיקה, אוכל את עצמו מבפנים, משתדל שלא להישיר מבט לכיוון
המדריך הניצב לימינו.
מה היה תוכן הדברים שהוחלפו בין יהושע לעמליה באותם ימים, אם
בכלל, זאת לא ידעה אימי לספר. לעומת זאת, היא זכרה היטב כי
מראהו באותם ימים היה כשל צמח נבול.
מי יודע מה היה עולה בסופו של יהושע לולא אבי ששכנעו לשוב
לפעילות ספורטיבית. בעזרתו הפעילה של אבי החל יהושע מתאמן על
בסיס יומי במועדון הטניס העירוני ובתוך זמן קצר התגלה כשחקן
מוכשר. כשהוצע ליהושע להצטרף לנבחרת המועדון כשחקן ליגה מן
המניין, קרנו פניו מאושר. ההצלחות על מגרש הטניס חיזקו את נפשו
של יהושע ועזרו לו לנתב את מחשבותיו לכיוון החיובי.
לא רק עזרתו של אבי סייעה ליהושע. אמצעי נוסף אומץ על ידו כדי
להתמודד עם הבושה. ההומור. תחילה היה הדבר נראה מוזר בעיני
סביבתו של יהושע. אדם שיום אחד שרוי בדיכאון ולמחרת הוא שופע
בדיחות ומעשי קונדס. טוב, למען האמת לא היה המהפך מהיר כל כך
והוא התרחש במשך שבועות וחודשים. אך התוצר הסופי היה ברור
כשמש. חוש ההומור הוא שסייע ליהושע להמשיך לצעוד לצד אשתו
הגבוהה והבוגדנית עד סוף ימיו.
ומה נותר מכל הפרשיה העסיסית? יהושע וחיים נפטרו זה מכבר
ועמליה  ספונה בבית אבות מוכת אלצהיימר. בתה, נירה הג'ינג'ית
היא ציירת מצליחה שיצירותיה מקשטות את מיטב הגלריות בארץ.
ואני? אם תשאלו אותי היכן גרתי בילדותי אשיב לכם מיד ומבלי
לחשוב, ברחוב זָ'בּוטִינָה סָקִי. רק אחר כך אולי אטרח לתקן
עצמי ולומר את שמו הנכון של הרחוב.