את גורמת לי לפרוץ את המחסום היצירתי
כותבת שורה ועוד שורה
גורמת לי לרשום את כל מה שבתוכי
מה שכואב נורא
אני לא יודעת כלום, ושווה ודאי פחות
מי יקנה אותי במכירה סיטונאית?
זו מכירת חיסול, אלו כפל הנחות,
לבחורה שבורה ועצמאית

היו לי חלומות,רק לכמה רגעים,
מבטיחה לא לנסות את זה עוד פעם.
אותה שגרה שוחקת פוצעת מבפנים
מה בכלל המטרה ומה הטעם?
תדעי לך שאני נאחזת בקלות בכל שביב תקווה, ברסיסים
לעזאזל עם המילים, העיקר התוצאות
הפסקתי להאמין כבר בנסים

האם עצרת פעם לחשוב
כמה קשה ודאי לנשום
כשהאוויר מלא ברסיסים שהיו פעם אני
האם עצרת פעם לכאוב באמת ומקרוב
או שפשוט ניסית שוב לשחק בלבבות ואנשים?

זה שורט לי את המוח ושורף את הפנים
על הגבול בין השפלה להתרסה
לעצום את העיניים ובכל זאת להבין
לנסות שלא לראות שוב את הטראומה
זה כמו פצע מלחמה- אני למודת קרבות
לא אוכל לך, למציאות או לנסים
מחשבה מלוכלכת, ללא טוהר כוונות
הלוואי והיה במה להאמין

כמה בקלות נוח להתריס
אל מול לב שבור, אל מול הצער
כמו נייר שיוף ניסיתי להשיל שכבות מחוספסות, אך מה הטעם?
נראה שזה בידור, מעין משחק שטני,
לבדוק כמה אפשר עוד להכאיב...
תוהה אם זה סדיזם, או נטו אטימות,
נרדפת לבדי על ידי שדים

האם עצרת פעם לחשוב
כמה קשה ודאי לנשום
כשהאוויר מלא ברסיסים שהיו פעם אני
האם עצרת פעם לכאוב באמת ומקרוב
או שפשוט ניסית שוב לשחק בלבבות ואנשים?