אני כותב הכי טוב כשאני בדיכאון.
כנראה צריך להיות בסערת רגשות כדי להפסיק לחשוב כל כך הרבה על
שטויות. כרגע מצבי עוד סביר, לכל היותר מהורהר, אז אל תצפו כאן
להברקה.

לא פעם במהלך היום עולה בי איזו מחשבה המשוועת לעלות על כתב.
ואז זה נגמר... "ההברקה" מסתיימת בדר"כ בקיווצ'וץ' דפים צהובים
שנתלשו ממחברת ישנה, או במסמך וורד ריק, לבן ומרצד
(אבל עם כותרת ממש טובה בגופן מגניב!..).

זה לא שאני איזה סופר מדופלם, אפילו לא קרוב.
אפשר למנות את כמות הספרים שקראתי בחיי על שתי ידיים.
לא ברור לי איך הגעתי לכל הקטע הזה של כתיבה.
ככה סתם, בסביבות גיל 16 במהלך שיעורי מתמטיקה, התחלתי לשרטט
מילים על דפי חשבון נפש. אחח תקופת התיכון...
אמרתי כבר שאני כותב הכי טוב כשאני מדוכא, לא..?

לצערי, בחיי הבוגרים, רעיונות טובים לא צצים בשגרה המתנהלת על
מי מנוחות. "שמונה עד חמש" היא המחלה הממארת של מושג היצירה
והחדשנות.
צריך לחוות כדי להרגיש! לראות עולם!  יש לאהוב ולכאוב על מנת
למצוא את הדבק הנכון שבין האותיות. רק ניסיון ייצור תעוזה
ומתוכה אולי גם השקפת עולם אחרת, מפוכחת יותר.

מה עדיף?
כישרון מבורך גובל בטירוף המשלב סיפור חיים לא קל,
או אורח חיים פשוט מהול בבינוניות סתמית?

במקרה שלי, כאשר השגרה הופכת ל"שיג-רע" ולרגעים מתים בחיים,
כאשר מוזיקת הרקע היא FLAT LINE לבבי ומוחי,
הנפש קוראת לי לחזור ולהביט פנימה,
מאירה פינות חשוכות ומפלסת במעט את הדרך למזוֹר.

רק כך, מתוך התבוננות פנימית, נוכל להמיר אמיתוֹת לאנרגיית
אושר! ומי יודע?
אולי אפילו נחוש את הצורך להעלות זאת על כתב...