זה כמו חתונה.
מוזמנים כל החברים,
כל קרובי המשפחה.
זה אל זה מטלפן ושואל:
אתה בא?
מרימים כוסיות של יין אדום
שרים שירי עבודה.
אבל איש מן המוזמנים
בעלי בתי חרושת, אומנים ושאר יפי פנים
לא מציע למכור את הבית
ולחלק הונו להמונים.
בלונים פורחים נצמדים לתקרה.
הפתוס סוחט מעינינו דמעה.
מתחבקים, מתנשקים מוחאים כפיים.
יודעים לבטח מה טוב ומה רע
היום וגם בעוד עשרים שנה.
ואני, מה ?
האם להעמיד פנים,
שמתחת לחופה, מכוסה בהינומה
אני לא מזהה את המפלצת,
ואצא להפגנה?
אני אוהבת יין אדום מזוג לגביעים.
מסיבה של חצות, עם מספר ידידים.
צעיף אדום, ואפילו בלונים ותקרה גבוהה,
אבל פתוס והמונים צועדים וקוראים ססמה
מעוררים בי רק פלצות,
זיכרונות רעים ואימה.
וההפגנה
עם כל קרובי המשפחה וכל הקישוטים,
מבטיחה לי, יותר מכל,
חתונת דמים.
מרץ 1988 |
