לארגן את עצמך כל בוקר מחדש.
בתבנית קבועה.
להיות פתוח לשינויים בזרימת האוויר,
אפילו עם מכוונות פנימית לשינויים.
אבל לנוע תמיד מול אותה הרוח.
חזקה ודוחפת.

להפסיק להתנגד לזה לפעמים,
לשקוע עם הבטן המתכווצת, מפוחדת.
להיות יכולה להיות חלשה כל כך שהכול יוכל להיגמר ברגע אחד,
לא לרצות שייגמר,
לרצות רק שיימשך כמו נהר-עד
כמו שמיים.

לחיות בין עצי הזיתים בלי להבין אף פעם עד הסוף
מהו שורש.
להיזון מהישרדות, להיזון  מן הכאב הבלתי נסבל,
שאין לו מקום בשום מקום אף פעם אף פעם
להתחזק ולהרגיש איך הגוף דווקא נחלש.
נכנע לסערה.

לאהוב אותך.
לאהוב אותך.

לוותר על הכתיבה ועל הנגינה
כי כל מה שטמון בהם כואב מידי,
רפוי ולא רצוי.
כי לא לכל הכאב בכל הזמנים אפשר למצוא מקום.
לפעמים מוטב להניח להם לשכב במגירות,
לנוח ממאמץ - כאבם ולהיות יכול להסתכל
דרך משקפת אחרת.

להתחזק בגוף ולהרגיש בכל הכאבים בו זמנית-
הכאב שלך,
וזה שלי שלא מצליח לרתק את זה שלך.

וילד אחד שנולד בי דווקא עכשיו,
מתוך הלידה של נים והמוות של שושי,
מתוך החלומות המטושטשים על האסקי
והמחלה הנוראה הזו.
דווקא עכשיו.
ילד אחד,
שאהב מספרים
ולא ידע איך מבטאים
את מה שמרגישים
(ואיפה יהיה לכול זה כבר מקום)