מלחמות פנימיות, שתיקות ארוכות, חוסר שקט.
אני שומרת הכל בפנים,
אני שותקת.
חצים רעילים עדין תקועים בתוך לבי,
חצים רעילים זורמים בדמי.
אילו יכולת, אילו היית מבין, אם יכולת, רק להרגיש...
את מה שמתחולל שם בפנים.
אני מדממת, את הכאב, את מחול השדים הנורא הזה.
אני נרקבת, בתוך עולם שלא אמצא בו שקט לעולם.
אומרים לי לחזור, לאותו מקום, לנסות להבין מאיפה הכל התחיל.
ברחתי ממך, מהמיקום, מהתחושות, כל כך הרבה זמן.
לא רציתי להיות מחוברת לשום רגש שקשור בך.
רק חושבת ביני ובין עצמי, האם אתה יודע איך צילקת את נשמתי?
לקחת ממני, כל דבר אמתי, קטן, טהור...
הייתי, צריכה להמציא לחברות סיפורים על תחושותיי הראשונות.
במקום להיות כן ולהגיד - אני לא יודעת, זה נלקח ממני בטרם עת.
במקום לשקר, לסלף, בשביל להראות "נורמלית..."
אני תמיד תוהה לעצמי, איך לעזאזל זה התחיל...
איך אני הייתי החשיבה להיות השפן ניסיונות שלך.
ובאיזו זכות בחרת דווקא בי?
ואני ממשיכה לתהות, איך חיי היו לולא כל זה היה קורה?
מה היה קורה, אם ביום בהיר אחד, לא היית מחליט לקחת לי את
התמימות?
גדלתי, במקום להיות ילדה, להיות אישה בגיל כל כך צעיר, והכל
הכל, באשמתך.
אני  לא יודעת אם אתה תמצא לעצמך איזו נחמה, סליחה או מחילה.
אני לא יודעת, אם אתה שופט את עצמך כאדם, אם אתה שמח בתוצאה
שלך.
אני יודעת, שכמו שבקשת, קבלת - שקט.
לשמור הכל בסוד, שדבר ולו אחד יתגלה, אז הבטחתי, מעולם לא
פניתי אליך לגבי זה.
אני רק תוהה,
איך אתה מרגיש שאתה חושב על ההחלטה השגויה הזו שלך.
לפעמים, אני מוקירה לך תודה ואז, מתהפכת..
לפעמים אני בכלל שוכחת, ואז שוב נזכרת.
אתה איתי,בכל רגע ורגע.
ודבר לא יוכל לשנות את זה.
כמה קיוויתי, שבמהלך החיים, אגיע להשלמה, להחלטה שלי לא לחשוף
אותך לעולם.
אבל אני לעולם לא אהיה שלמה.
אתה המשכת הלאה, הלכת, התחתנת, הקמת משפחה.
ושוב נפלת, ושוב קמת והתחתנת מחדש.
הכל אני יודעת, את הכל אני רואה.
אבל לא תמיד אני מסוגלת "לסלוח" לך....