כדי לספר לכם ולעצמי על נייה, אני חייב להיות בבית קפה.
מה חשבתי קודם לכן שאלבש?
לובש לבן בז'.
אוהב את חמימות וביתיות המעלית.

לנייה יש שיער חום גולש על כתפיה ואני,אפילו לא מוכן לדמיין
אותה עם שיער אסוף. זה מבחינתי יהיה איום ונורא כמו התצורות
המוזרות שהיו תוקפות אותי בילדותי עד שלא יכולתי להכילן יותר.
חורים עם פנים בתוך חומות על גבי הרים.
הן בבסיס מי שאני וכל מה שאי פעם יכולתי לחשוב. הן צוקי פחד.

ויש לה שפתיים כמו של תינוק שמן.
ויש לה עיניים ע צ ו מ ו ת לגודל ומכילות מסה ממורכזת עד
לקיצון המוחלט של ללכת לישון. כן. ולפני שהיא אומרת משהו זה
תמיד אחרי עצירה ממושכת ויש רגע שבו השפתיים ה ע צ ו מ ו ת
נסגרות ונפתחות במעין נשיקה פנימית.

"אתה" על אוזן אחת
"צריך" על האוזן השנייה

זזה אחורה

"ללמוד דבר פשוט" לחישה בתוך לחישה.

עפעפיה יורדים כמסך ענק בקולנוע. בום נשמע לו, כמו המיסיפיפי
שוצף מטה ואז הם עולים חזרה ושוב העיניים, גדולות אפילו יותר
מקודם.

טוב, זה קפה מאוד מאוד מאוד וקצת רוח וקר בחוץ ובפנים חם.

הם תולים על מדף את הכוסות וזה מזמין אותי.
מה אני בכלל רוצה?
כוסות כוסות על עץ.
עצים בחוץ נעים ירוקים, עץ ועץ.
בפנים כיסאות העץ יפים וקפה ותה וכוסות.  
לא בטוח מה אני עושה פה/שם בכלל?
היא ניסתה לומר לי דבר פשוט היא חושבת.

היא הזיזה את עצמה אחורה ומיקמה את החלק הפנימי שמתחת לסנטרה.

חיכתה מעט ואמרה לי
"אתה חייב" - היא מולי.
"לאהוב" - אוזן ימין.
"את עצמך" - אוזן שמאל. מעלית של מיליון טון נופלת בעיקול בתוך
חלל הגרון והריאות. נוחתת לעבר אזור פנימי סודי, ילדותי, חשוף
עצבים.

אני יושב על עץ מול עץ בבית קפה מעץ. המרפסת נפתחת לאזור נוסף
של חצר ירוקה ומפל. חלון עגול לא מתאים וכן מתאים ורואים ממנו
נוף של עץ מאוד ירוק כהה. ספר יפני נפרש לו בתחושה כמו אקורד
שמנגנים אותו במפורק. תו צליל עצירה.    

אבל, אנו בעיר.
קר בעיר.
מה אם לא היה קפה?
בכלל, בעולם.
שום קפה.
אין קפה.
יש לי אדוות של המחשבה הזאת והן קוראות לי לשוב לתוך החשיבה
הזו ואני לא רוצה.
מתנמנם ולא קם בתוך תווך פנים-חשיבה. לא רוצה לקום. לנוח לנוח.
אינני רוצה שוב לעלות ל-'שם', לאותו מקום מודע/מפחיד כואב חד.
אכזר.
מרחוק אני שומע רכבת וכלבים נובחים אחריה. רכבת החשיבה ע ו ל
ה.
מרחבים קומפקטיים מוטים לצידם של מכלולי סיבה ותוצאה
נוירוכימית במציאות פיזיולוגית שבה אין קפה. מגלים לי משהו
מוזר לגבי קפה.

אבל אני, לא רוצה לחשוב על זה.
רוצה לנוח לברוח לישון. להיות כפית.
אני עוצם את עיניי.
מה בא לי מה בא לי מה בא לי מה בא לי?

ושומע חלילים עולים מתוך הסאונד האלקטרוני שהם שמו לנו הלקוחות
לשמוע. כדי שניתן להם כסף, אהבה, תשומת לב והכי חשוב תנועת
לקוחות. שמו לנו רוחניות על המדף ואנחנו ניגשים ונוגעים.

אני מדמיין אותה: את האישה הנערית הזו. את הילדה הנשית המחזיקה
בידי לא חזק מדיי בידיה הקטנות למדיי. הסאונד האלקטרוני
והקפאין שאני שותה וההבדל שהוא עושה מעלה לי חשיבה חשיבה.

ואני, עוזב את ידה בפתאום כי עליי לטפס לפי הקולות המצווים,
המציקים:
אם אין קפה ואז פונקציית ספירלה מסיטה את מסלולי הרגיעה
והעוררות.
אין קפה בעולם שבו אין קפה ואין קפאין, כמובן. אין מחזורי
התמכרות של הסטה בזמן של מיקוד מחזורי הרגיעה.
רכבת ההפשטה האינטואיטיבית נעלמת ואני בתוך קרון אורות מרצדים.
חודים של מחזורי התמכרות. מעבדים את תצורת הגל ומחליקים כגלי
מדיטציה. אין קפאין ואין מחזורי התמכרות. אבל על בסיס אוכלוסיה
סטטיסטי.
אין קפה.
פתאומית הנה המחשבה הקופצת לה כדג שובב ודנה לה בתוך ראשי
במחזורי ההתמכרות הידועים בדינמיקה היחידה הגלית שלהם ופתאום
אני חושב שאולי אני בעצמי שאני מכור ל...
לא!
אני זורק את המחשבה הזו לצד כדי לא לסטות מגלי הדיון הפנימי
הקודמים. אני שם את זה בצד גם כי המסקנה מפחידה אותי.
אבל היא יושבת לה בפינה, המחשבה הזו.
קול חלול של חלילים עמוקים נובע מהמערכת שבקפה ארכיטקטורת
הפיוז'ן. קול קטן משמיע הפחד שמא אני...
לא רוצה, רוצה לשבת ולשתות תה. מחזיק ירחון ובו עיצובים מוזרים
ומעיף מבט על המפל. נושם ועוצם עיניים.

אמרתי לכם שאספר לכם על נייה אבל, בדמיוני, בית הקפה מסתחרר לו
ונעלם. במוחי אני מסיט את תרבות הצריכה ואת היתרון היחסותי של
אותם פונקציות לגבי קבוצות אוכלוסיה תחרותיות שמערכת הגירויים
שלהם לוקה יחסית לממוצע החברתי.
אין קפה - אין צריכה - אין קידמה - אין.
זה הקולוסיאום של הדפוקים המכורים וכגלדיאטורים הם דופקים זה
בזה במטריצות התקרבות אוסצילטוריות... בתלושי משכורת...

אני מבין.
אני שותה משהו. מעלעל כביכול באיזה חוברת מקרית.
אני אני אני אני מכור מכור מכור מכור.
כל כך פשוט.
פונקציה כל כך עירומה.
חוזרת ודוחקת בי המחשבה המכשפת והמפחידה על הודות התמכרותי ש ל
י!
אני מבין, לגבי עצמי אני מבין, שאני עצמי דוחק מסלולי חשיבה
ונופל לאדישות חשיבתית וקיומיות ולכן מנסה לעלות שוב ושוב.
התמכרות שכלית?

הפונקציה מתאימה, בכך אין ספק...

הצלילים של הנחל בוקעים מתוך חורים שבקיר הקפה ומאיימים עליי
ובית הקפה עשוי עץ רקוב נופל ואני משחיר בעלים ירוקים אז אני
בדמיוני אוחז בשמלתה של נייה.
היא תמיד לובשת שמלות.
אני מכור. אני מפחד. זה הרבה בשביל ילד.
אני נוחת מתוך עולמות החשיבה ואני נח.
מה רציתי לומר לגבי נייה?
אמרתי שאספר עליה.

היא נעמדה קרוב קרוב לאוזני ורכנה מעט לפני שלחשה. אחר כך רעד
עצום עבר בי בגלי הקול שלה.
"אתה תלמד לאהוב את עצמך - אני אלמד אותך"
היא אמרה

"אתה אדם טוב"

היא אמרה