ארץ תחומה בין גבולות
נהרות וימים לה כחיץ
ושרשרת הרים, וגדרות
וחולות לוהטים בשרב קיץ.

מחשבות כלואות במסגרת
כזמיר בתוך כלוב של זהב
מבחוץ הברק מסמא
ובפנים צר מאוד המרחב.

דמיון מתפרץ אלי-על
אל מרחב האינסוף מייחל
וסופו שְמוּלָךְ הוא שׁוֹלָל
בתהום שממון מתגולל.

ורק לה אין גבולות
לא אוויר ולא מים
את כנפיה תפרוש -
תישק לשמיים.

רק לה אין גבולות
צל חיוך על שפתיה
רק לה אין גבולות
ואין איש יודע.

מילים חוברות לסיסמא
ומטיח אותן ההמון
מדקלם, וידו מונפה
מהדהדת דממה בשאון.

הווי של חיים בין קירות
עם סייגים מימין ומשמאל
מנהג של קידוש מטרות
וערוב הקדושה עם החול.

ואדם השוכן בעצמו
יד מושיט לתוך אפילה
בַּקָּרָה שמעבר גבולו
מחכה. מחכה הוא - רק לה.

כי רק לה אין גבולות
לא אוויר ולא מים
את כנפיה תפרוש -
תישק לשמיים.

רק לה אין גבולות
תכול נצנוץ בעיניה
רק לה אין גבולות
אבל אין איש יודע.