אולי המצווה הזו תציל אותנו?
ברוב קשב נאזין לרב
או בעצם לרב של הרב
נקרא בעיון כתביהם של חכמים
שוכני העפר, צדיקים גמורים היו

ואנחנו מאבדים עצמינו לדעת
נתכוון לכל תפילה, בקריאת שמע נסתיר עיננו
נזוז בכל משפט, קדימה ואחורה.
כעדר כבשים אנו סומכים עליו

וכבר איבדנו זהותנו
שכחנו אהבתנו
החיפוש הוא רק של צעדים,
שכבר נמחקו מרוב שימוש באדמה
משפשף עייני בבוקר, ויודע, אחד אני
ואחד הוא.

כללים, אני קובע לעצמי.
לומד, מאוהביי, ודי לי בכך
את המצפון אני מעביד שעות נוספות
לרעבים דואג, לבעליי החיים
נותן נחמה, הם לא מקשיבים לפסוקים
בעצמיותם הם לא פוגעים
הם טובים מאיתנו
יען כי אנו כבר מזמן איבדנו את קול החלשים
התמימים
הפשוטים
הקבצנים
האוהבים.

ילדים קוראים אותנו לסדר, מבקשים שנהיה כמותם, אך
אנו ממאנים, בחטאתנו דבקים
והאגו, אוי, הוא, ממריא אל על.

יום הדין קרב בני אדם
לא ניתן לברוח
לא לחמוק ולא לשכוח.
עירומים נעמוד, ברוב קשב נקבל את הדין.
אוי אימא
אני פוחד...