מצעים לבנים ורכים עוטפים אותי, רגל מחוץ לשמיכה וידיים
פרושות, אני מתהפכת. לבן וכחול. אני רואה אותו, לובן אורו על
רקע המצעים הלבנים גם האור לבן ,אני יכולה לראות את הים, הוא
מנצנץ בקצה העין, כסוף יותר מכחול והוא גוף חיי ענקי. המון
פעמים תהיתי כמה למד להכיל במשך השנים דורות מתחלפים בתוכו,
צונחים לקרקעית, מתפרקים, אנשים ספינות, טבעת שנפלה לאישה
מכובדת בהפלגה השנתית לחופשה ביוון. ההתרגשות אמורה להציף
ולכבוש אבל היא רגועה בפעם הזאת, להתרגשות הזו שמור מקום תמידי
ככה שהיא מתקיימת במקביל לרגש אחר, רוגע, הוא לא מתחרה
בהתרגשות, הרוגע הוא גוון. קצת כחול קצת לבן ששניהם כסופים,
כסוף בלי לסנוור, כסוף שצובע איפה שריק ולא משתלט, החיים במשחק
של מרחב.  צבעים נקיים, הם צובעים את מה שאני רואה מהעיניים
החוצה וגם כשהמבט פונה פנימה. הוא יפה אפילו יותר כשהוא פוקח
עיניים. הוא לא מופתע. אני מרשה לעצמי להניח שזו מחשבה שעברה
בהרבה ילדות קטנות וורודות בזמן שהן צפו בטלנובלות-  הגדולים
שמתנשקים הם בטוח ביחד גם במציאות הוא שלא היו מתנשקים ועוד
ככה, בפה, וארוך וגם, איך הם ישנים יחד, בן ובת. וכשהוורודות
המנצנצות גדלות ויש להן חבר, הן עדיין לא מבינות, איך אפשר
לישון יחד? איך זה להתעורר כשהאדם השני נגמר שלוש ס"מ מאיפה
שאתה מתחיל. אני והוא רצף, חלקים חופפים משתלבים. הוא רגיל
אליי, הוא לא התעורר אליי, הוא יישן איתי בראש.
לפעמים כשהצל שלי לא מסתיר את הפנים שלו העיניים שלו מקבלות
גוון מדהים, הן מחזירות אור ובולעות אותו, הוא מסתכל עליי.
ממצמץ לאט, הוא יפה ככה, ברקע הזה.