יום שלם,
יום שלם אני מסדרת,
עדיין אין סדר מוחלט.
כמה מכנסיים אני צריכה,
כמה זוגות נעלים,
כמה תמרוקים
ועוד מיני שטויות.
הפתרון ידוע, צריכה אני לזרוק.
קשה לזרוק,
הכל שמיש,
עוברת בי המחשבה לתרום,
אני מניחה אל תוך שקית פיג'מה, שתי חולצות ושלושה מכנסיים.
עדיין מבולגן,
כמה דברים חיוניים בת אחת צריכה.
אם לא מנסים להרשים מספיקים ארבעה מכנסיים, שמונה חולצות, ארבע
חזיות,
שלושה זוגות נעלים.
אבל באמת, עולה בראשי שאלה,
למה להשאיר לי כל כך מעט.
גדלנו אל תוך תרבות הצריכה, הקניות, הודעות המבצעים המפתים
ושלטי החוצות.
שכחנו, שהמקום מוגבל.
התחלתי לתרום, לזרוק ופחות לקנות.
אני נדרשת לחיות עם גבולות.
בלי גבולות, הבלגן לא  יסתיים.