כשהייתי קטנה,
אימא הייתה מכינה לי סנדוויץ' מגניב לכיתה א'
עם הרבה חמאה, וגבינה צהובה,
ואפילו מלפפונים חמוצים חתוכים לרצועות
אמרתי לה שאני לא רוצה זיתים בפנים,
כי פחדתי שאולי יהיה גם גרעין של זית,
בטעות
אז היא לא שמה לי זיתים
והיא הייתה רוחצת לי מלפפון,
ושמה עם הסנדוויץ' בשקית,
כי היא אמרה שעם מלפפון זה יהיה יותר טעים
היא צדקה
ואני הלכתי מחייכת לבית-הספר,
עם התלתלים השחורים הארוכים שלי,
וכל המבוגרים היו אומרים לי -
"בוקר טוב, חן,"
ואני חייכתי אליהם, כי הכרתי אותם מהשכונה,
והייתי מחייכת אליהם חזרה, ואומרת -
"בוקר טוב גם לך,"
או שהייתי אומרת "בוקר אור,"
והם היו מחייכים ואומרים -
"יום יפה היום, יפה כמוך,"
ואני הייתי צוחקת,
והיה מתחשק לי לחבק אותם
וכשהגעתי לבית-הספר, למדתי עם המורה,
וכל התלמידים
והבנתי הכול,
והמורה אמרה שאני מאוד חמודה,
ואמרה לי לעזור לילדים אחרים,
אז עזרתי
וגם הם אמרו שאני חמודה,
אבל גם חכמה
ואני אמרתי תודה
ואז הייתה מגיעה הפסקת עשר,
ואני הוצאתי מהתיק את הסנדוויץ' שאימא הכינה לי,
עם הרבה חמאה, וגבינה צהובה, ומלפפון חמוץ,
והיה לי גם מלפפון רגיל,
שאתו, אימא אמרה, זה יותר טעים
וכל הילדים האחרים גם הוציאו את הסנדוויצ'ים שלהם,
וכולנו רצינו לאכול, כי היינו רעבים,
והסנדוויצ'ים היו טעימים,
כי האימא של כולנו הייתה מכינה לנו,
ואימא של כל ילד אוהבת את הילד שלה,
או הילדה
ומכינה סנדוויצ'ים טעימים
ואני הייתי מתרגשת,
ולפני שהייתי אוכלת, הייתי אומרת לכולם,
כמו שהמורה לימדה אותנו -
"בתיאבון!" כי עכשיו אוכלים אוכל של אימא
וכל הילדים היו מסתכלים עליי, וקוראים -
"חן-חן לחן!" וצוחקים
ואני בכיתי נורא, כי נעלבתי,
והייתי אוכלת את הסנדוויץ' של אימא ובוכה,
והדמעות היו מרטיבות את הסנדוויץ'
אז היום, כשאני גדולה וכבר בכיתה ב',
אני לא אומרת בתיאבון,
אני פשוט אוכלת
רק לפעמים אני אומרת "לבריאות,"
והם עונים "תודה." |