אלי אומר לי ככה. הוא אומר לי: גם אני בחור ישר והגון, בה"א,
בטח שהגון, מה את חושבת שאני. אבל מותר גם לנסות דברים חדשים
מדי פעם, לא? מה את אומרת? לא אמרנו שאת מנסה דברים חדשים?
אז אני אומרת לו אלי, שומע נשמה, אתה ממש חמוד והכל, באמת כיף
לי איתך, ולנסות דברים חדשים זה נחמד, אבל כבר אמרת הרי את
מקודשת לי לאישה אחרת. אתה מבין? אני רק עם רווקים הולכת, וגם
זה בקושי.
אז הוא אומר לי מאמי, אבל למה ככה. אני תכף הולך לחדר לערוך את
התמונות למצגת של החתונה, רוצה להצטרף אלי? נבחר ביחד?
אני אומרת לו שתודה, אבל לא תודה, כי אני לא בדיוק יודעת מה
אתה מציע כאן ואני חושבת ש... עדיף שלא. אני חושבת שעדיף שלא,
בסדר? נו הארד פילינגס.
הוא ישר משנה הבעה; אני חושבת שהוא מרגיש עירום לפתע. ובצדק.
עכשיו הוא אומר לי סליחה, ואני לא אדבר איתך יותר עד סוף
החתונה. מצטער אם עברתי את הגבול.
ופתאום האווירה נהיית קצת-הרבה יותר כבדה ממה שהיא הייתה לפני
רגע, וכל הפלירט הנעים והאסור נעלם, ועננה אפורה של הטפת מוסר
מרחפת מעל אלי ומעליי, ממש שם ליד הדוכן של הסושי, בין הסלמון
לדים סאם. כבר לא בא לי לאכול יותר, ואני חושבת שזה באמת אומר
משהו.
הוא הולך לחדר לערוך את התמונות למצגת ואני נשארת עם צלחת החרס
המעוגלת בקצוות והסושי החצי אכול שלי ששרוע על גביה כמו אבן
שאין לה הופכין, לבושה בשמלה יפה מדי, עם איפור ותסרוקת של
בחורה שהיא לא אני. ועקבים, איך שכחתי את העקבים. מרוב עקבים
נדמה שכבר שכחתי את כפות הרגליים שלי.
כל מי שנכנס לאולם כמעט חולף על פניי ואז חוזר לאחור ואומר לי:
וואו, לרגע לא זיהיתי אותך. את נראית נהדר. כאילו שביום-יום
אני איזה כונפה שהוא לא היה נוגע בה עם מקל. אתם מבינים, כל
מחמאה באה עם עלבון בקצוות; זה מטבע עם שני צדדים, מנה עיקרית
ערבה לחיך עם סייד-דיש מר. אין שום דבר שאפשר לעשות לגבי זה,
חוץ מלהנהן, לחייך, לשתוק ולהבליט את החזה עוד קצת. אין ספק
שבזה השמלה שבחרתי עוזרת מאוד. אפשר לומר שזה שווה את הכסף, אם
אנחנו סוג האנשים שמעניינים אותם דברים כמו שמלות, ומחשופים,
וכסף. ואנחנו קרוב לוודאי מסוג האנשים האלו, אז נאמר שזה שווה
אותו.
נעמי המעצבת-שיער, או המסרקת, או איך שלא קוראים לזה, היא אמרה
שהתסרוקת המקורית שבחרתי, זו עם הצמה מאחור ושאר השיער פזור,
היא יפה, כן? אבל זה מאוד עדין, את מבינה, וגם ככה יש לך פנים
נורא עדינות, היא מסתכלת עליי דרך המראה ואומרת את זה ככה,
כאילו שפנים עדינות זה משהו רע. אז אני הייתי מציעה שנאסוף לך
את השיער ככה, חכי אני תכף אראה לך, קצת הצידה, קצת מרושל,
שתיראי סקסית. בכל זאת, את רוצה למצוא חתן, נכון? ברור. ואז
המאפרת, היא תעשה לך עיניים מעושנות, ואז בכלל, את תיראי אחרת
לגמרי. את מסוג הבחורות האלה שאפשר לעשות להן מייק-אובר
טוטאלי, ואז את תיראי מהממת. היא מחייכת תוך כדי שהיא משגרת
לעברי עוד מחמאה עם עלבון בקצוות.
אלי הגיע כבר אחרי; אחרי כל התסרוקת הסקסית והעיניים המעושנות.
אז יכול להיות שאלה בעצם הן, ולא אני, שגרמו לו ככה להתחיל
איתי בטעות בזמן שהוא במקרה נשוי עם שלושה ילדים. נראה לי שזה
סתם התפלק לו, כי אחרי הכל הוא גבר, והוא מצלם חתונות כל הזמן
ונשוי כבר עשר שנים, וכמה אפשר ככה כל הזמן לתת את כל החיים
שלך בשביל המשפחה שלך, צריך גם ליהנות קצת מדי פעם. ובאמת
נראיתי מאוד סקסית, אז מה הוא כבר יכול היה לעשות.
אז כשהוא נכנס לדירה של ההורים של נטלי עם הצלם השני, אחד כזה
שטען שהוא ממוצא הודי אבל נראה כמו רפליקה צעירה יותר של ניסים
גרמה, אני הייתי בדיוק במטבח. הם רצו קפה, נדמה לי. שחור חזק,
הם אמרו. אולי הם חשבו שאני אעשה להם אותו. נראיתי כמו איזו
הכלאה של עוזרת בית וכוכבת קולנוע, עם החולצה הלבנה שלי
והטייטס והכפכפים שמחוברים כולם לאיזה ראש שנראה לא קשור אליהם
בכלל.
כבר מהרגע הראשון שהעיניים המעושנות שלי והעיניים העייפות של
אלי פגשו אלה באלה, הרגשתי שמצאנו חן זה בעיני זו. האמת שהוא
לא היה נראה לי בן ארבעים, ולא שאכפת לי מזה או משהו, אבל
הייתי נותנת לו גג שלושים.
אחר כך חזרתי לחדר להמשיך בהליכי ההתגנדרות הבלתי נמנעים
שנגזרו עליי ובשלב כלשהו יצאתי שוב למטבח, כנראה כדי לקחת לי
משהו לאכול, שלא ארעב בעת שאני מתלווה לצילומי החתונה ביפו.
אין איזה ביטוי שעושה קישור בין בטן מלאה ללב שמח? אני מרגישה
שחייב להיות אחד כזה לכל הפחות. אם אין אז צריך להמציא אותו.
אז בכל מקרה, אני יוצאת, ואלי וניסים גרמה ג'וניור בדיוק
מדסקסים בענייני דיומא. אחד אומר לחברו: אז שמעתי שיש להם חדרי
אירוח, ו...
והשני משיב לו: כן, בית זונות אתה מתכוון
הראשון: לא, למה אתה אומר ככה, לא בית זונות. בית הארחה, זה לא
אותו דבר
השני: כן, בית זונות, נו
הם קצת מגמגמים כשהם רואים אותי, אבל אז הם רואים שאני מבינה
עניין, אז הם ממשיכים בענייניהם מולי. ברור שאני מבינה עניין,
איזו שאלה.
אז אני אומרת: כן, למה אתה אומר בית זונות? אתה לא יודע שאפשר
לבגוד באשתך גם עם בחורה רגילה? לא חייבים עם זונה.
אלי מחייך אלי ואומר לי: כן, נכון. אז תחשבי על זה?
סליחה, התכוונתי לזה בתור בדיחה, אני מחייכת אליו בחזרה את
ההבהרה שלי. אולי היא לא הייתה כל כך מוצלחת.
בטח מוצלחת, מה את רוצה. מוצלחת מאוד.
אחר כך כשאני כבר עם הגרביונים והשמלה והמייק-אובר כמעט
והושלם, אלי מביט בי דרך הדלת החצי-פתוחה של החדר של ההורים של
נטלי כשאני נועלת את העקבים השחורים שקניתי במיוחד. יכול להיות
שהשמלה שלי קצת עולה תוך כדי שאני נאבקת עם האבזם של הנעל,
ואולי הוא גם מצליח לחטוף איזו הצצה בתחתונים הירוקים של מישהי
שהיא לא אשתו. אני יוצאת מהחדר ואנחנו מחייכים; יפה? אני
שואלת. אתה מאשר? בטח שמאשר, איזו שאלה. העיניים שלו עליי
נעימות לי סך הכל אבל אני בטוחה שזה סתם, הרי הוא נשוי, והוא
בטח סתם חברה'מן. חייבים להיות חברה'מנים כשמצלמים חתונות כל
הזמן, איזה עוד אפשרויות יש.
אנחנו נוסעים ליפו במכוניות נפרדות וכשאנחנו יורדים מהאוטו ליד
החוף ברוח הקפואה אז אלי וניסים כבר שם, מחכים לנו. אנחנו לא
ממש עומדים בזמנים אז הם רוצים לתקתק כאן איזה רבע שעה תמונות
עם רקע של ים ואחר כך נעבור פנימה לסמטאות. הרוח מתחילה להרוס
לי ולנטלי את התסרוקת והסריג המחורר שקניתי ביותר מדי כסף לא
מצליח לעזור לי להתחמם. אלי אומר לנו לזוז לכאן, ללכת לשם,
לעשות ככה, ואני מצחקקת את הצחוק לאירועים מיוחדים שלי ואומרת
לו אלי, מה שתגיד אני אעשה.
ככה אני אוהב, הוא אומר לי. תמשיכי ככה. בסמטאות נדמה כבר שיש
פחות רוח, לפחות בחלק מהזמן, וגם השמש יצאה לכבודנו. נטלי
נכנסת לחנות תכשיטים לחפש סיכת סבתא לפוני שלה שזז מהמקום
ובינתיים אני עומדת ליד עם אלי ועם יונתן החבר של החתן. אחרי
ששברתי את הקרח עם יונתן, מהר מאוד הגענו לדבר על החרדות
והאו.סי.די של שנינו, ואפשר לומר שהשיחה נועמת לי מאוד. אני לא
בלחץ להמשיך, אבל נטלי כבר חוזרת עם העזרה-ראשונה לשיער שלה
ואלי מסמן לי וליונתן לעלות עוד קצת צפונה על המשטח העקום
שכולנו עומדים עליו, תרתי משמע, הייתי אומרת, ולהתייצב מאחורי
נטלי וניתאי. הם יתנשקו ואנחנו נעמוד שם ונמחא כפיים עד שאלי
וניסים יורו לנו להפסיק, ואז נעבור לצילום הבא. זה בסדר? כן,
ברור, אנחנו אומרים ומתחילים במלאכת מחיאת הכף.  
יונתן ואני יורדים ועולים בסמטאות תוך כדי שאנחנו אומרים אחד
לשנייה כמה אנחנו לא אוהבים פסיכיאטריה, זה לא בשבילנו הדבר
הזה. הוא אומר לי שהוא ניסה, ושזה לא כדאי, וכל הכבוד לי שאני
מצליחה ככה בלי, אין לי מה לנסות, זה רק עושה את הכל יותר
גרוע, תאמיני לי. אלי מכוון אותנו כל פעם לכיוון אחר, לאן
שנושבת הרוח כפי הנראה, כי בכל מקום חדש שאנחנו מגיעים אליו
היא רק מתחזקת יותר ויותר והתסרוקת שלי כבר בסכנת הכחדה, למרות
שאלי אומר שאני נראית יפה והכל בסדר.
אלי אומר שעכשיו תכף אנחנו חייבים רגע לרדת למטה לנמל לסיום,
לתפוס תמונות עם השקיעה ברקע, כי איך אלבום חתונה יכול להיות
שלם בלי תמונות עם שקיעה ברקע. אני מדמיינת איך התקליט שלו כבר
מסתובב מעצמו; הוא בטח אומר לכל זוג את אותם הדברים כבר חמש
עשרה שנה. הוא מסתכל למעלה לשמיים ואומר שבגלל שמעונן היום, אז
השמש קצת דהויה, או שאולי הוא השתמש במילה אחרת אבל התיאור הזה
מתאים בעיניי יותר. הוא אומר שזה לא ייצא לנו כל כך טוב
בתמונות, אז ניסים צוחק ואומר לו, נשים להם את השמש של הזוג של
אתמול בפוטושופ. ואז אלי אומר, ולהם שמנו את השמש של הזוג
מלפני שבועיים. אז אני צוחקת ואומרת לאלי: מה שעשינו בארבעים
ושמונה.
אלי מסתכל עליי בהפתעה ואומר לי, לזה לא ציפיתי ממך. עכשיו
הפתעת אותי. אז אני אומרת לו אתה רואה אלי, יש בי יותר מרק
פרצוף יפה. הוא אומר שזה חשוב, כי גם על פרצוף יפה בסוף נמאס
להסתכל אחרי כמה זמן.
עם התובנה הזו אנחנו ממשיכים לעוד לוקיישן, ועכשיו נטלי וניתאי
עומדים על סלע עם הגב לים ומתחבקים בשביל המצלמה. הם נראים לי
אוהבים גם כשניסים מחליף רגע עדשה במצלמה וזה עושה אותי קצת
יותר רגועה. בינתיים יונתן ואני מתחקרים את אלי, וזה בדיוק
הרגע שבו הוא מגלה לנו שהוא בן ארבעים ושנינו מתפלאים יחד. ויש
לי שתי בנות ובן, הוא מוסיף. הוא אפילו לא נראה שזה מחמיא לו,
הפליאה הקולקטיבית; הוא רק אומר ליונתן, אתה שומע, תחשוב הרבה
לפני שאתה מביא ילדים. אני התחתנתי רק בגיל שלושים, אז היה לי
זמן ככה, אתה יודע, לעצמי ולדברים שלי, ואת רוב השאיפות שלי סך
הכל הגשמתי. אבל אתה צריך להבין שכשאתה מביא ילדים לעולם- אז
זהו. עם החיים הפרטיים שלך סיימת. עכשיו זה הכל בשביל מישהו
אחר. והילד הראשון זה עוד בסדר, אבל כשאתה מביא את השני
והשלישי, זהו.
יונתן גם ככה חרדתי אז עכשיו הוא נבהל קצת יותר, וככה אנחנו
ממשיכים הלאה, עכשיו צריך להצטלם על פסל של תותח. או אולי זה
תותח אמיתי, בעצם, אין לי מושג.
כשאנחנו יורדים למטה דרך מדרגות אבן תלולות ויוצאים מהצד השני
אל המזח של הנמל כבר כמעט שש בערב והרוח כבר קרה באמת. אנחנו
נעמדים על העץ ואני אומרת לאלי שאני חושבת שאיבדתי תחושה
בגפיים מרוב קור. הוא בכלל עם טי שירט קצרה שכתוב עליה Living
the dream אבל הוא לא מתלונן. כשאני צריכה להצטרף לצילומים
מפעם לפעם אלי מסכים לתת את הכתף שלו בתור מתלה לתיק הצד השחור
שלי ולא אכפת לו איך זה גורם לו להיראות. אני מקניטה אותו לאות
תודה והוא מצדו מתרגז עליי בצחוק כדי שאני לרגע לא אפקפק בזה
שאני באמת מספיק יפה כדי שהוא יסכים להחזיק לי את התיק בזמן
שאני מצטלמת אפילו שהכרנו רק לפני שעתיים.
בדרך חזרה למעלה לכיוון האוטו הוא פתאום אומר לי תגידי, כבר
חשבת על זה? ואני אומרת לו על מה, אלי? על מה שדיברנו עליו
מקודם. אבל אלי, הרי דיברנו על כל כך הרבה דברים, אני כבר לא
זוכרת. והוא אומר לי תמשיכי לחשוב, את תיזכרי.
אנחנו מגיעים לאוטו ושוב אלי אומר לי נו, אז מה, כבר חשבת על
זה? כבר החלטת? ואז אני מהססת רגע ואומרת לו מה, אתה לא מתכוון
לעניין הזה של הבית הארחה? מה, לזה התכוונת? לא לא, אלי, נשמה,
אני חושבת שלא הבנת אותי. אני בחורה ישרה והגונה, בה"א. אז הוא
אומר לי בטח, גם אני, בחור ישר והגון, אבל את יודעת, צריך גם
לנסות דברים חדשים מדי פעם. אז אני אומרת לו שנתראה בחתונה
ונכנסת לאוטו של אח של ניתאי.
אלי וניסים מגיעים לאולם הרבה אחרינו ובינתיים אני כבר מספיקה
להתמקם בחדר חתן-כלה, לסדר את התסרוקת, לצלם את עצמי בפלאפון
כמה פעמים למזכרת ולהתיישב עם המשפחה של נטלי. אחר כך האורחים
מתחילים להגיע ואני יוצאת החוצה, מצליחה ללכלך את השמלה שלי
מכמה מאכלים שונים ומגיעה לדוכן של הסושי, שם אני ואלי נפגשים
מחדש ואז הוא עושה לי את כל הסיילז-פיטצ' על עצמו שסיפרתי עליו
בהתחלה, טבעת נישואין על האצבע והכל.
בחופה אני בוכה כמו מאינסטינקט; אני בכיינית החתונות הכי גרועה
שאני מכירה. אבל בעצם אני בכיינית באופן כללי, אז אולי זה רק
תת סעיף קטן בתזת הבכיינות הכוללת שלי. אלי מצלם כשהרב מעודד
את כולנו לשיר משהו ואני חושבת איזה קטעים העולם הזה, שאלי הזה
עושה שמיניות באוויר, מתכופף קדימה ואחורה, נעמד על קצות
האצבעות ומעקם את הגוף שלו במיני העוויות משונות רק בכדי
להצליח לתפוס את השוט המוזהב הזה של החתן כשהוא מביט על הכלה
במבט של אהבה אמיתית, כשלפני רגע הוא הציע לי לבגוד איתי
באשתו. אולי להיות נוכח ביותר מדי חתונות הופך אותך לציניקן.
בעצם, לא אולי, בטוח.
אז למרות שאלי הבטיח לי ליד הסושי שהוא לא יפנה אלי יותר במהלך
הערב, ברגע שמתחילים הריקודים הוא כבר סובב סביבי עם המצלמה
שלו. אז מה אם הוא הבטיח, גם לאשתו הוא הבטיח, בטבעת זו, כדת
משה בישראל, ותראו אותו עכשיו.
לשקר ולהגיד שלא נהניתי? אני לא יכולה. נהניתי מאוד. פלירטטתי
עם המצלמה של אלי בכל פעם שהיא נעה לכיווני כמו בדרך אגב. אני
לא זוכרת איך, אבל בשלב כלשהו, בין סשן צילומי רוקדים אחד
לאחר, אלי כנראה מצא קצת זמן לנוח. אז הוא בא והתיישב איתי
בשולחן. חייכתי אליו מלוא הפה ואמרתי לו אתה ממזר, אתה יודע את
זה? הוא חייך אלי בחזרה. הוא יודע. דיברנו על הא ועל דא, ואני
אומרת לו אלי, אתה חייב להגיד לי משהו. אשתך, איך היא? לא
חמודה? מקסימה, אלי עונה לי. והיא לא יפה? בטח יפה, הוא אומר.
אז מה, בעצם? מה צריך עוד? אתה חייב לגלות לי. זה היה ככה
מתחילת הנישואים, או שאלה השנים שגרמו ללהבה לדעוך? אלי מסתכל
עליי ומחייך; נראה לי שהוא בעצמו לא יודע את התשובה.
כנראה שהביקורת המחויכת שלי רק מדליקה אותו יותר, כי גם
בריקודים הבאים המצלמה שלו לא מפסיקה לחוג סביבי. לקראת סוף
הערב אני כבר יושבת ליד נטלי, שכבר מחכה להגיע הביתה לישון,
ואלי שוב ניגש לדבר איתנו. מה אני אגיד לכם, באמת חמוד האלי
הזה. יש לי חולשה לממזרים מקסימים כאלה. בדיוק כמו שזה שביל
בגד בהילרי עם מוניקה לא הפריע לי לתלות תמונה ממוסגרת שלו על
אחד הקירות בחדר שלי כשהייתי בחטיבת הביניים. אפשר לומר שאם זה
עשה לי משהו, זה דווקא גרם לי לאהוב אותו יותר. וכנראה שאם
הייתי הילרי הייתי חושבת אחרת, או אולי בעצם בטוח שכן, אבל
הילרי אני בטוח לא, ואת ביל אני אוהבת מאוד עד עצם היום הזה.
אבא שלי מתקשר אלי להגיד לי שארד למטה כי הוא הגיע לאסוף אותי.
כל האורחים כבר התפזרו ונטלי מסמנת לי לבוא איתה לחדר חתן-כלה
כדי לקחת את התיק- גב שלי עם כל הדברים, אז אני עושה לה בעצמי
סימן כזה של חכי רגע עם היד וניגשת לאלי שבדיוק אורז את הציוד
שלו. אני מחבקת אותו לאות פרידה ואומרת לו: אתה יודע, איך
אומרים, אולי בגלגול אחר.
אז הוא מסתכל עליי רגע, מחייך את החיוך הממזרי שלו ואומר לי:
כן, בטח. אני אוסיף אותך בפייסבוק.