(נכתב בהשראת סיפורו המדהים של מוטי רוזנברגר שנלחם במלחמת יום
כיפור)

צעידה חרישית בין הדיונות הזהובות
הביאו אותי לכאן באפיסת כוחות
למרות הפגיעה בעומק הלב
"אין כאב, אין זמן לכאב"
אמרתי לעצמי
"ככה זה
חייבים ללכת לאיבוד
בכדי למצוא זה את זה
את הבית, את הזיכרון
את מה שבעצם תלוי ביד המקרה"

כן, יש דברים שלא ממש זוכרים
ויש דברים שאף פעם לא מצליחים לשכוח
כמו המלחמה ההיא
שלא תעזוב אותך,
שלא תעזוב אותי

"תחנות חורף עבור
היש לאן לחזור?"
אני שאלתי ורק הרוח ענתה
היא בתוכי הלכה והתחזקה
למרות הפגיעה בעומק הלב
"אין כאב, אין זמן לכאב"
חזרתי על עצמי
"ככה זה
מוכרחים לעצום עין אחת
בכדי לראות בזוג עיניים קצת
את האופק, את הטוב
את חוף המבטחים  שבא לבסוף"

כן, יש דברים שלא ממש זוכרים
ויש דברים שאף פעם לא מצליחים לשכוח
כמו המלחמה ההיא
שלא תעזוב אותך,
שלא תעזוב אותי
לנצח