[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיקי אלטמן
/
תפוחים במגרש

פרק ראשון: ההריסה.
שלושה דחפורים התרוצצו במגרש כאחוזי תזזית. הם כתשו בגלגליהם
את שאריות הדשא והשאירו אחריהם שובל עקבות של גלגלי הענק.
דחפור אחד מחץ את החומה ההיקפית, הדחפור השני ניקר ביציעי
הבטון והשלישי ערם את חלקי הבטון לערימה גדולה.
שנאתי את מה שהדחפורים עשו. שנאתי את מי שנוהג בכלים הכבדים
הללו. "מה, אין לו לב? איך הם יכולים לעשות את זה? מישהו היה
מעז למחוק ככה את הכנסת או את הכותל המערבי?!" הרהרתי ביני
לבין עצמי.
"הם אטומים ונכים רגשית" פסקתי בלבי. אגב נכות, הזרוע של דחפור
אחד הייתה מכופפת ככף יד של מי שלקה בשיתוק מוחין. הזרוע של
הדחפור השני דמתה לכף היד המלאכותית שהותקנה לאותו קצין שידו
נכרתה במבצע הצה"לי האחרון ברצועה ותמונתו המחויכת התפרסמה
בעיתונים. הכף של הדחפור השלישי נראתה לי כפה פעור של זללן
חולני.
פתאום שמתי לב שלשלושת הדחפורים היו צבעים אחידים. כמו תלבושת
אחידה. הם היו צהובים שחורים. "דווקא בצבעים האלו? לא יכלו
לבחור דחפורים סגולים או כחולים?". איזו סמליות שמחרבי המגרש
המיתולוגי היו צבועים באותם הצבעים של הקבוצה בעלת המגרש, זו
שנפרדה סופית ממגרשה הביתי לטובת אצטדיון חדיש שהוקם בצידה
האחר של העיר.

ישבתי בסלון, צפיתי בערוץ הספורט ובכיתי בלב. לא נעים שהאישה
והילדים יראו שאבא בוכה מול הטלוויזיה, אז ליתר בטחון העברתי
אצבע מתחת לעין לוודא שאין דמעות אמיתיות.
הכתבה ששודרה תעדה את הריסתו של המגרש המיתולוגי, "הקופסה"
הנתנייתית, שם החלה דרכה של הקבוצה אותה אהדתי מגיל צעיר. לא
ידעתי על הצפוי לי בזמן שהתיישבתי לראות את מהדורת הערב של
תכנית "חדשות הספורט". תחילה הייתה זו הקריינית שבחיוך צחור
שיניים דיברה על תיעוד סופו של המגרש. היא העבירה את השידור
לכתב השטח - בחור צעיר לבוש בחליפה. הבחור ליהג דברים לתוך
המיקרופון. הצטמררתי ושקעתי עמוק בספה תוך שעיניי ממוקדות
במסך.
המצלמה לא ריחמה. היא התקרבה לגלגל הענק של אחד הדחפורים הנעים
בשטח, והראתה איך הגלגל השחור תולש פיסת דשא מהמגרש, איך הפיסה
ממשיכה להסתובב עם הגלגל הענק פעם ועוד פעם עד שנקברה תחתיו
ונעלמה סופית.
הדחפורים המשיכו במסע ההרס שלהם ואני הסתכלתי כלא מאמין. מבלי
להזיז את עיני מהמסך הושטתי יד לקערת הפירות שבאמצע השולחן
הסלוני הנמוך. אפילו לא הסתכלתי אבל ידעתי שתמיד יש שם קערת
פירות. לא ממש שינה לי בסערת הרגשות בה הייתי, איזה פרי ייתפס
באצבעותיי, אבל הרגשתי שתפסתי משהו, ונגסתי בו. יצא תפוח.
נגסתי ונחרדתי מהחמיצות. הסטתי לרגע את עיניי מהמסך והסתכלתי
על התפוח הירוק. "כמה פעמים ביקשתי ממנה שאת התפוחים לבישול
תשאיר במטבח" רטנתי לעצמי. אבל אשתי, טענה שהצבע הירוק מתאים
לסקאלת הצבעים שבסלון והתעקשה לשלב בין הכתום של התפוז והחום
של הקיווי גם את הירוק של התפוח החמוץ.
עמוק בלב ביכיתי את מר גורלי: "אין לי מילה בבית הזה. עפר
ואפר. סמרטוט רצפה. לפחות את הספורט נותנים לי לראות בשקט".
הנחתי את התפוח הסורר על שולחן האוכל והמשכתי לצפות במסך.

המגרש הלך ונהרס מול עיניי. כל פינה במגרש שצולמה החזירה לחיים
רגעים מן העבר.
הנה כאן היה קצה הרחבה, איפה שעמד כספי השוער הנמוך, בזמן
שקיבל גול מבעיטת השוער היריב. איזו בושה זו הייתה. אילו היו
לו עוד עשרה סנטימטר בגובה, הוא היה מצליח לתפוס את הכדור שעבר
מעליו. זכרתי שככה בדיוק אמר גבר שישב מאחוריי ביציע. "כן, ואם
היה לו עוד עשרה סנטימטר, מנדי היה הופך אותו לשוער קבוע
בנבחרת" ענה לו איש האחר שישב לידו על הקרש הירוק ביציע. והנה
כאן היה קו האורך שלידו ישבתי כשחיים בר תיקל בחוזקה חלוץ יריב
שהוצא מהמגרש על אלונקה, ושם בפינת הרחבה התחיל עודד מכנס את
מסע ההקפצות שלו מעל שלושת מגיני פתח תקווה לפני שהבקיע שער
מרהיב, ופה ויקטור סרוסי נגח לרשת, ושם יאשה גל הג'ינג'י הגביה
לרחבה, ולכאן לייזר שלומוביץ הכבד ניסה לבעוט, ופה עמד רוני
אורנשטיין המגן שכעבור שנים היה המורה להתעמלות שלי, ואורי
ברנדס  הבלם הבלונדיני שהייתה לו מכונית ספורט ישנה עם גג
נפתח, ואלברט גזל הקשר החרוץ, וצבי מוססקו ויוסי מלר ופנגל
השחום ודרור סטצקי ושלמה עמוס הבלונדיני, ויוז'י סורינוב וחיים
לוין השוערים המשוגעים, והשוער ההוא מקיבוץ שפיים, ואברהם סאבו
הקיצוני המהיר שקנה דירה בבנין שלנו, ושרגא טופולנסקי הגבוה
ואפרים עמירה ויאנק רובינשטיין ושמוליק פרלמן המאמן...וממש
איפה שעכשיו הדחפור חופר היה יושב מימון הצלם החייכן על הכיסא
הקטן שלו ובמקום שהדחפור השני נמצא עכשיו, בדיוק שם, היה עומד
שָיש האפסנאי הגיבן ופה היו יושבים האדונים לנד ופריזנר שפעם
היה שופט כדורגל, ויוסף בָקי בעל המרצדס שגר לידינו...
בבת אחת התפרץ לו מאגר עצום שהיה חסום ומכווץ שנים רבות תחת
שכבות של צבא ולימודים וחתונה ועבודה. מאגר שרק הלך והזדקק לו
עם השנים כמו אותם גזעי עץ הנקברים במעבה האדמה ההופכים עם
השנים לפחמן ולבסוף מתקשים לכדי יהלומים. זיכרונות של יהלומים
או זיכרונות יקרים כמו יהלומים. יהלומים וזיכרון.
מאגר הזיכרונות התפרץ בשמחה כמו אותן תמונות על הנפט שפרץ
בזמנו בחֶלץ רק שבמקום נוזל שחור הכיל המאגר שלי שמות ופנים
ותמונות וניירות מסטיק עם תמונות מטושטשות, וכתבות מהעיתון,
וטלוויזיה בשחור לבן עם נקודות מרצדות שרק אם הצלחת למקם את
האנטנה הפנימית נכון, היו הנקודות מתחברות לכדי תמונה זזה, או
קופצת, ואז היה צריך לתת מכה בטלוויזיה והעסק היה מסתדר עד
לפעם הבאה.

במאגר הזיכרונות המתפרץ, היה שמור מקום של כבוד לאגף מיוחד.
אגף מלכותי המכיל את דמותו של שחקן אחד בלבד שגם היום, כשהוא
כבר מבוגר מאוד, הוא עדיין הנערץ בהא הידיעה על כל בני דורי,
והדור שלפני דורי והדור שאחריי. הערצה זו מקורה בכך שהמדובר
בדמות הציבורית הגדולה ביותר שצמחה מעירי. הנה אני אומר את השם
המפורש: שפיגלר. גדול השחקנים שדרכו על המגרש הזה.
אסביר זאת כך, מעל הלוח בכיתה, לצד סמל המדינה, היו תלויות
תמונותיהם של נשיא המדינה וראש הממשלה. אחרי מלחמת ששת הימים
נוספו אליהם גם תמונות שר הביטחון והרמטכ"ל. בטקסים עירוניים
היו מודים לראש העיר על שהוא מכבד את הטקס בנוכחותו. ידענו
שהנשיא וראש הממשלה ושר הביטחון וראש העיר הם אישים חשובים
מאוד. אבל עם כל הכבוד אליהם, הדמות שבאמת הייתה הנערצת על ידי
כל תושבי העיר וסביבותיה היה אחר: מרדכי שפיגלר.
נייר המסטיק עם תמונתו היה השווה מכולם. המספרה אליה הגיע
להסתפר, הפכה בן לילה למבוקשת בעיר. הלקוחות המתינו בדומיה
לתורם אגב בהייה בתמונתו הממוסגרת של הכוכב יושב על הכיסא
המוגבה במספרה כשלצידו מחייך הספר הקרח. חנות בגדי הספורט שפתח
במרתף במרכז העיר, זכתה להצלחה מסחררת. ספר שהוציא ובו מקבץ
ראיונות שערך עם אישים נמכר ברחבי העיר כלחמניות טריות. לערב
ראיונות שנערך עימו בליל שישי אחד, אזלו הכרטיסים בתוך זמן
קצר. וכל זאת למה?
הרי מה הייתה עירי אז? מושבה שקמה בחולות ליד הים, התבססה
והפכה לעיר קטנה הנשענת על פרדסי התפוזים, ליטוש יהלומים וכמה
פנסיונים קטנים ששרדו בקושי. היא שכנה על אם הדרך בין תל אביב
לחיפה והתבטלה בפני אחיותיה הגדולות ממנה. לא היה לעירי דבר
להתגאות בו. רצית לקנות בגד הדור? היית נוסע לקנותו בתל אביב.
רצית לראות סרט חדש? היית נוסע לתל אביב. דוד היה מגיע באנייה
מאירופה? היית נוסע לקבלו בנמל חיפה. נבחרת ישראל משחקת? מצעד
של צה"ל? לא בעירי הקטנה.
והנה, מתוך החולות קם לו אחד ומצליח בגדול. קפטן נבחרת הנוער,
גביע באסיה, זימון לנבחרת הבוגרת, קפטן הנבחרת הבוגרת, מלך
השערים ושוב מלך השערים, שער באוסטרליה שמעלה את ישראל לאליפות
העולם בפעם הראשונה, שער במקסיקו. הדמות הופכת לאייקון לאומי,
מושא הערצה כמו משה דיין והכול מכאן, מעירנו הקטנה. לו היה
נערך משאל בקרב תושבי העיר את דמותו של מי להציב בראש עמוד
גבוה בכיכר העיר, אין לי ספק כי הוא היה זוכה לכבוד ברוב מוחץ.
אולי בתל אביב קם לו מתחרה. גיורא שפיגל. אך בעירי? לפחות
שלושה גיורא שפיגל היו שווים נייר מסטיק אחד עם תמונתו של
שפיגלר.
אותו שער שנכבש באצטדיון בעיר טולוקה שבמכסיקו בשנת 1970 נתפס
בעיני כל כהמשך ישיר לניצחון המזהיר של צה"ל במלחמת ששת הימים
שלוש שנים קודם לכן. אם תרצו, הייתה בו גם חזרה לשורשים. כמו
בסיפורי שלום עליכם, שוב מנצל היהודי החלש את תרדמת הגוי החזק
כדי לגנוב ממנו שני סוסים (נקודות).
תלמידים ומורים, נשים וגברים, פסנתרן וירקן, מהנדס וחלבן, אימי
וסבתי, כולם הכירו את השם. כולם העריצו את הדמות.
אבל בעוד שכולם העריצו אותו מרחוק, אני יכולתי להעריץ אותו
מקרוב.

כשהגיע זמנה של דודתי להינשא, היא בחרה מבין כל מחזריה בפקיד
עני. התברר שאותו פקיד הוא אחיו של הכוכב הגדול. כנהוג, ביקשו
ההורים משני הצדדים להדק את קשרי המשפחה, וכך חודשים ספורים
אחרי החתונה, הוזמנו כולנו לחגוג את ליל הסדר בבית הוריו של
הדוד החדש. כן, גם האח המפורסם היה שם. בסיום ההגדה והאוכל,
הכוכב, אחיו ואני בן השש שנגררתי אחריהם הלכנו כולנו לשחק
בכדור בדשא שבחצר. לא היה זה משחק של ממש אלא שני בוגרים
המפנקים תינוק ומוסרים לו בעדינות את הכדור. אבל מה זה משנה?
אני התמסרתי איתו! אחר כך הגיעו מסעות הנבחרת לחו"ל ואני זכיתי
לקבל ממנו מעיל וצעצוע. וזהו, כאן זה נגמר. הכוכב התחתן, נולדו
לו ילדים משלו והצורך להדק את הקשרים עם הענף החדש במשפחה
נשתכח ממנו. אבל הקשר בינינו לא תם.
באחד מימי הקיץ בשעת צהריים, עשיתי דרכי הביתה בסיום הלימודים.
הלכתי לאט, מותש מחום היום ומכובד הילקוט. ידעתי שדירתו של
שפיגלר מצויה ברחוב בו אני הולך. כשהתקרבתי לביתו הרמתי עיני
למרפסת והנה הוא עצמו עומד במרפסת. לא זו בלבד אלא שהוא מסתכל
לעברי. האם יזכור אותי? לפתע הרים ידו וקרא לי לבוא אליו.
נשמתי נעתקה. שפיגלר קורא לי. הוא זיהה אותי. הוא רוצה לדבר
איתי!
דילגתי במדרגות לקומה השנייה ונטול נשימה לחצתי על כפתור
הפעמון. שפיגלר פתח את הדלת והזמין אותי להיכנס. פסעתי פנימה
אחוז התרגשות. הוא שאל לשלומי ושלום הוריי ואז סיפר שברצונו
לפתוח קייטנה בקיץ. הוא הפקיד בידי כמה דפי פרסום והרשמה וביקש
שאפיץ הבשורה בקרב חבריי. נו, כנראה שהוא בחר באיש הפרסום הלא
מתאים. אם לומר זאת בעדינות, הרי שלא הייתי מרובה חברים בכיתה.
אולי נכון יותר יהיה לומר שכלל לא היו לי חברים בכיתה. חברתי
היחידה אותו זמן הייתה בכלל תרנגולת אבל זה כבר סיפור אחר. אז
למי יכולתי לספר על הקייטנה של שפיגלר, לתרנגולת?
אבל איפה שפיגלר ואיפה התרנגולת אל מול המציאות הכואבת. הדחפור
עם הזרוע החל ניקר בעקשנות ביציע הבטון. ענן עשן קטן עלה
מהמקום בו הזרוע פערה פתח קטן בבטון. הפתח הלך והתרחב, הלך
וגדל. הבטון עשה ככל יכולתו כדי לא להיכנע לזרוע המתכת. הוא
נאחז בכל הכוח בגידי הברזל שנחשפו, וגם כשחלקי בטון קטנים החלו
נושרים מגידי הברזל עדיין התאמצו שני חלקי הבטון להישאר
מחוברים. הדחפור העלה עשן שחור מצינור המפלט שלו וכמו לקח
נשימה עמוקה לפני המאמץ האחרון. זרוע המתכת הכתה בחוזקה בבטון,
היציע השבור התנודד על עמודי הבטון הדקים ואז נכנע וקרס ארצה
תוך שהוא מרים ענן עשן גדול. וכך באיטיות מרגיזה, עוד שעל ועוד
אחד נפלו טרף לציפורניי חיות הפלדה.
בשלב הזה כבר לא יכולתי להתאפק. דמעות הציפו את עיניי. מיהרתי
לנגב הדמעות והודיתי לאל שאף אחד מבני הבית לא רואה אותי בשעה
קשה זו.



פרק שני: סמי הירקן
תוך כדי ניגוב הדמעות נזכרתי גם בסמי הירקן שהיה בין הבולטים
ביציע.
לא שהיו חסרות דמויות מיוחדות ביציעי המגרש.
כזה למשל היה השופט סגלסון. כל השבוע היה יושב באולם בית המשפט
לבוש גלימת שופטים שחורה ודן את עברייני העיר. סבר פניו היה
קדורני וכולו אומר חומרה וריחוק. אך בשבת בצהריים היה מופיע
במגרש לבוש ז'קט תכלת וחולצה לבנה שצווארונה פתוח.  פניו היו
מחוייכות וכל גופו אומר פתיחות וקרבה. הוא היה בוחר לו מקום
מתאים ביציע ומיד היתה מקיפה אותו עדת מעריצים. הוא היה עונה
בחביבות לכל ולא נרתע גם מפנים אותן הכיר במסגרת תפקידו
השיפוטי. האיש היה צוחק עם סובביו ולא מהסס להביע בקולניות את
דעתו על מהלכי המשחק והקולגה המתרוצץ בשחור על כר הדשא. תם
המשחק ושבוע חדש החל, השופט היה עוטה מחדש את הגלימה ומבע
הפנים הרציני. לא אחת היה נאשם מזכיר לשופט כי רק אתמול ישבו
באותו יציע כנימוק להקלה בעונש, אך השופט היה מבטל במחי יד את
הדברים. כך למדו יושבי היציע כי ישנו השופט של כל ימי השבוע
וישנו השופט של שבת בצהריים ואין לבלבל בין השניים.
דמות נוספת שבלטה ביציע הייתה זו של המחצצר. אדם מבוגר לבוש
חולצה צהובה מסמורטטת של הקבוצה המקומית. אולי פעם החולצה תאמה
את מידותיו אך כעת הייתה כרסו השעירה נשפכת ברווח שבין סוף
החולצה לתחילת המכנסיים. האיש אחז בחצוצרה קטנה ובמשך שנים היה
מנסה להפיק ממנה צליל ברגע המתאים. לפני תחילת המשחק היתה
החצוצרה נענית לו ברצון. אך מרגע שהמשחק החל, כל שהיה הוא מפיק
ממנה היה צליל דלוח שהזכיר תקיעת שופר כושלת ביום הכיפורים.
והיה כמובן גם סמי הירקן.
מול ביתנו הייתה רחבת אבן גדולה ובה שתי חנויות. אחת מהשתיים
הייתה חנות מכולת של טיפוס גלותי שדיבר רק אידיש. החנות השנייה
הייתה חנות הירקות של סמי ושרה אשתו.
סמי היה בחור שחום עם שיער מקורזל. היה לו שפם מיוחד, מעין
הכלאה בין שפמו של היטלר לשפם דק. כלומר, רוב השפם היה פס דקיק
מעל השפה העליונה ורק חלקו האמצעי התרומם וחיבר בין השפה לאף.
סמי היה טיפוס חייכן ופתוח שהרבה לפטפט עם לקוחותיו. כילד, לא
הבנתי מדוע בימי ראשון סמי אינו מדבר. בניגוד למנהגו כל ימות
השבוע הרי שבימי ראשון סמי היה שותק כדג. בימי ראשון אלה הייתה
שרה משמשת פה לבעלה ומדברת עם הלקוחות במקומו. סמי היה מביט
בשרה האומרת במקומו את שנדרש לומר ללקוח. אם טעתה, היה סמי
פותח את פיו אך אף בת קול לא יצאה משם. שרה והלקוחות היו
מביטים במערה הפעורה וממתינים שמילה כלשהי תציץ, אך כלום.
לבסוף היה סמי לוחש דבר מה על אוזנה של שרה וזו הייתה מהנהנת
לעצמה ומתקנת בקול צלול את שאמרה קודם. מדוע שתק סמי בימי
ראשון גיליתי רק במגרש.

בן שש או שבע הייתי כשאבא הודיע בקול חגיגי לאימא שהיום הוא
לוקח אותי איתו למשחק. הדרך לא הייתה קצרה. בסביבת ביתנו לא
הייתה כל תנועה מיוחדת אך ככל שהתקרבנו לאזור המגרש נראו עוד
ועוד אנשים יוצאים מהרחובות הצדדיים ומתמזגים בין הולכי הרגל
שיעדם אחד. המגרש.
נהר האדם נדרש להידחק לתוך פתח צר של כניסה אחת למגרש. שוטרים
רכובים על סוסים ניסו לכוון את ההמונים לעבר הכניסות. לפני כל
כניסה השתרך לו טור ארוך של ממתינים. אלו היו עסוקים בשמירת
טוהר התור לבל יכנס לו איזה פושטק חוצפן לפניהם. ככל שהתקרבנו
לפתח היציאה הלכה הצפיפות והתגברה. התקשיתי לנשום. ביקשתי מאבא
שירים אותי על ידיו אך הצפיפות לא אפשרה זאת. הנה הגענו למעקה
הברזל. אחזתי בברזל החלוד בכל כוחי ואבא ניסה לקער את גופו כדי
להגן עלי ולאפשר לי מרחב סביר ולא צפוף. מספר אנשים טיפסו על
מעקה הברזל בניסיון לקפוץ לראש התור. צעקות נשמעו וידיים
הונפו. סדרן ושוטר ניסו להגיע לעין הסערה אך כובעו של השוטר
הועף מעל ראשו והוא חדל מלנסות ולהגיע למקום התיגרה ובמקום זאת
חיפש אחר כובעו על האדמה. כשהגענו לפתח הושיט אבא בגאווה שני
כרטיסים לסדרן. באותה שנייה פנה לאבא ילד בן גילי שישב על מעקה
המתכת:"אדון, תכניס אותי". הנימה הייתה מתחננת ממש וקרובה
לבכי. הסדרן התעכב לשנייה והביט על אבא כדי לראות מה יחליט.
אבא אמר לסדרן "תכניס גם אותו". הסדרן חייך וקרע את שני
הכרטיסים תוך שהוא זז מעט ומאפשר לילד להידחק ולהיכנס דרך שער
הכניסה הצר. הילד לא הביט יותר לעברנו וחמק פנימה ממש כמו דג
המשוחרר משקית ניילון לתוך בריכת מים, הוא מיהר להיבלע בתוך
ההמון העושה דרכו לעבר היציע. אחרי הצפיפות המעיקה שבכניסה,
עכשיו יכולתי לנשום לרווחה.
רק אחרי שנכנסנו פנימה יכולנו לחוש בעוצמת הקהל, אותה נהמה
המורכבת מקולות רבים המתכנסים לקול אחד, עבה והחלטי, השר שירי
הלל לקבוצת הבית. היו בין השירים כאלה שלוו במחיאות כפיים
קצובות והיו שירים שלא נזקקו לתוספת. המילים הספיקו.
אני בעקבות אבא המחפש בעיניו אחר חבריו שביציע. אז מתחיל שלב
הטיפוס למקום המיועד. המדובר בשלב מפחיד במיוחד מאחר והישיבה
היא על קרשים ארוכים ההולכים ומתרוממים מעלה. בין הקרשים יש
רווחים דרכם ניתן לראות את האדמה המתרחקת, את ערימות קליפות
הגרעינים ואדם אחד או שניים המחפשים דבר מה שנפל למטה. לבסוף
הגענו למנוחה ולנחלה, פיסת קרש שנשמרה על ידי חבריו של אבא
במיוחד עבורו.
משהתיישבנו יכולתי לבחון את הקהל שמסביב.
ביציע המרכזי ישבה חבורה קולנית במיוחד של אוהדים. הם לא
הפסיקו לצעוק לרגע וזה עוד לפני שהמשחק התחיל. כשעלו השחקנים
למגרש, מכל עבר נשמעו שאגות, מחיאות כפיים וקריאות עידוד.
השופט שרק והקולות רק התגברו.
לשופט המשחק, שמואל הנדוורג, היו פני ליצן וקומה נמוכה במיוחד.
גם התנהגותו דמתה לזו של ליצן. הוא הרבה לדבר עם השחקנים
ולהשתמש בתנועות ידיים מוגזמות שהצחיקו את הקהל והשחקנים.
ריצתו הייתה משונה, יתכן וצלע קלות. ניכר היה שהוא מתקשה לעמוד
בקצב ולרדוף אחרי הכדור. לעיתים היה נשאר בעיגול האמצע רק כדי
לנוח למרות שהכדור היה במרחק רב ממנו. הקהל נהנה מההצגה של
השופט וניכר היה שגם הוא שואב הנאה מתגובות הקהל ומקצין את
תנועותיו.
אלא שבנקודה מסוימת חצה השופט את הקו. שפיגלר הבקיע שער והשופט
לא אישר אותו. השחקנים שלא היו מודעים לכך קפצו על המבקיע
בשמחה והחלו נעים לעבר מחצית המגרש אך השופט שרק והורה לחדש את
המשחק בבעיטת שוער. שפיגלר התווכח והשופט הזהירו בתנועות חדות.
הקהל הגיב בשריקות וקללות. מעל כולם התבלטה קבוצת האוהדים
שביציע המרכזי שצרחו וקיללו את השופט. ביניהם זיהיתי את סמי
הירקן.
לא פלא שזיהיתי אותו רק עכשיו. לראשו היה כובע קסקט ואני
הכרתיו בחנות ללא הכובע. יתרה מזאת, פניו של האיש החביב והרגוע
בדרך כלל היו עתה אדומות מזעם והוא נופף בידיו לעבר השופט.
למטה במגרש המשיך שפיגלר להתווכח והשופט ובתגובה השופט שרק,
הסתובב בתיאטרליות והצביע "החוצה"!.
בעוד שפיגלר עוזב באיטיות את המגרש, נעמד סמי הירקן ביציע
כשבידיו שק חום, והוא מוציא מתוכו תפוחים . את התפוחים חילק
סמי לשכניו שביציע. בתוך שניות הוטלו התפוחים על השופט הסורר.
כר הדשא התמלא בתפוחים.
שחקני שתי הקבוצות התקבצו בעיגול האמצע. מאמן הקבוצה נכנס
למגרש וניסה בתנועות ידיים להרגיע את הקהל. חלק נענו לבקשה
ונרגעו אך סמי וחבורתו המשיכו בזריקת התפוחים.
בשלב זה קם ממקומו בכיר ההנהלה יצחק לנד וניגש בצעדים כבדים
לחלק המגרש שמול המתפרעים. הוא צעק אך דבריו נבלעו ברעש. פניו
האדימו וחלק משחקני הקבוצה נעמדו לידו וניסו גם הם להשתיק
הקהל.
לפתע הופנו העיניים לפתח ממנו יוצאים השחקנים למגרש. ראשו של
שפיגלר הציץ החוצה. בצעד מהוסס הוא יצא מהפתח וחזר למגרש. הדבר
היה אסור מאחר והורחק מהמגרש אך בכורח הנסיבות העדיף השופט
להעלים עין. שפיגלר נעמד ליד יצחק לנד וקירב את אצבע ידו לפיו
כמסמן לקהל, שקט!
שפיגלר ניצב שם כמנצח על תזמורת ובהתאם הייתה תגובת הקהל.
שקט הושלך במגרש.
שפיגלר ולנד עזבו המגרש ושבו למקומותיהם. לנד לכסאו ושפיגלר שב
לחדר ההלבשה.
והשופט הנדוורג? הוא התכופף אל הדשא, הרים את אחד מתפוחיו של
יצחק וזלל אותו לתיאבון. כשסיים שרק לחידוש המשחק.
למחרת בבוקר כשבאתי עם אימא לחנות הירקות, חייך לעברנו סמי
הירקן חיוך אילם. שוב הוא איבד את קולו במגרש.


פרק שלישי: המטפחת
לא רק זיכרון של דמויות נתעורר בי פתאום. כך מצאתי עצמי מהרהר
בנפלאות המטפחת במגרש.
פעם הייתה מטפחת. לא רק לי. לכולם. בכיס המכנסיים חייבת הייתה
להיות מטפחת לקינוח האף. כי רק ילדים רעים מנגבים את האף בקצה
השרוול. אבל במגרש הכדורגל למדתי כי למטפחת אף יש שימושים
נוספים.
אותה מטפחת אף מצאה את דרכה מכיס המכנסיים לצווארון החולצה.
המשחקים נערכו בשבת מיד לאחר ארוחת הצהריים. צופים רבים
התייצבו במגרש לבושים בחולצת השבת. חלק ניכר מאותם צופים, רצה
להגן על צווארון חולצתו מפני זיעתו שלו. מדוע דווקא בצווארון,
איני יודע. אך עובדה היא שלא אחד ולא שניים מבין אלו שישבו
לפני ביציע, התהדרו במגן צווארון. ומהו אותו מגן צווארון?
מטפחת אף שהולבשה בדייקנות על הצווארון. אל יקל הדבר בעיניכם
שכן התהליך לא היה פשוט. תחילה יש לפשוט את שתי הידיים לצדדים
ואז לתפוס את שני צידי הצווארון בתנועת מלקחיים. תנועת
המלקחיים הייתה מהירה כאילו חשש בעל החולצה מהימלטות הצווארון.
לאחר שנתפס הצווארון יש להתיר את קיפולו ולהעמידו לכל אורכו.
עתה, כאשר הצווארון זקור כמו פה אווז המואכל בכפייה, יש להניח
על צידו הפנימי את המטפחת כשהיא ישרה. ואז, יש לחזור לתפיסת
המלקחיים ולקפל מחדש את הצווארון. המטפחת תכסה מעתה את
הצווארון ותשמש לו כמגן.
מגן הצווארון נדרש לא רק כמגן מפני הזעת יתר אלא גם כשומר סף
המונע חדירת גרעינים לא רצויים. וכך הגענו לשימוש השני של
מטפחת במגרש.
שני סוגים של מפצחי גרעינים אכלסו את יציעי המגרש. הסוג האחד
הם יוצרי מקלחת הקליפות. אנשים אלו מתאפיינים ביריקת פסולת
הגרעינים הלחה לכל עבר. הקליפות שהושרו ברוק טרי יכלו לעוף
למטה ולצלול לעבר הרי הקליפות שנערמו על האדמה שתחת קרשי
היציע. אך הקליפות הרטובות יכלו לעוף בכינון ישיר לעורפם של
יושבי השורה שלפני היורק. בבחינת "אני מה אכפת לי". כדי לחסום
חדירת פסולת מזונו של היושב מאחוריך, נדרש היה למגן את הכניסה
ולצמצם את מרווח החדירה האפשרי. מטפחת התחובה בצווארון החולצה,
עושה גם זאת. הרי לך שני יתרונות בפעולה אחת.
הסוג השני של מפצחי הגרעינים, הם המנתחים. אלו היו לרוב ילדים
אשכנזים, ממושקפים ורזים, שלא היו מסוגלים לאחוז ביד אחת
גרעין, להביאו אל בין השיניים המפצחות את הבונקר ואז במיומנות
לשונית לדלות מבין ההריסות את הגרעין הבשרני הלבנבן. ילדים אלה
(כלומר, אני) נדרשו לבצע פעילות כירורגית מסובכת כדי להגיע אל
ליבו האכיל של הגרעין. פעילות זו התבצעה בעזרת אצבעות הידיים
בלבד. בזהירות ובעדינות היה הגרעין מתפצח וקצות האצבעות היו
מפשפשות בין ההריסות בחיפוש אחר הגרעין הבשרני. כל הפעילות הזו
התבצעה בחדר ניתוח לא סטרילי, כלומר, על גבי מטפחת אף שנפרסה
מעל ברכי הילד המפצח. חשוב לציין שפיצוח גרעינים בעזרת אצבעות
הצביעה בעליל על הימצאות הילד בשלב התפתחותי נמוך, שלא לומר
מפגר, לעומת ילדים מהחבר'ה.
שימוש נוסף במטפחת היה קשור בתפוח העץ שנדרשתי לקחת עימי
למגרש. לא עזרה העובדה שזה עתה סיימנו ארוחת צהריים דשנה.
"תיקח תפוח, אולי תהיה רעב". אז לקחתי. ותמיד מגיע הרגע במגרש
שבו אני מקרב את התפוח לפה ורגע לפני הנגיסה הראשונה עולה
השאלה:"רחוץ?". הנחת העבודה במקרים אלו היא שהתפוח לא רחוץ.
ללכת ולחפש ברז מים עכשיו, משמעותו הברורה היא אובדן מקום
הישיבה. הפיתרון שהתגבש הוא ליטוף התפוח במטפחת מתוך אמונה
שבכך מוסרים כל החומרים הלא ידידותיים שדבקו בו.
אך השימוש המקורי ביותר במטפחת בקרב יושבי המגרש היה הכובע.
בימים חמים יוצאים מהבית למגרש עם כובע. בימים מעוננים אין שמש
ולכן הכובע מיותר. אך מה קורה ביום שהחל כמעונן וסמוך לשריקת
השופט מפציעה השמש ומכה בעוז? הפיתרון שנמצא הוא הפיכת המטפחת
לכובע. אין המדובר במהלך פשוט. הרי אם רק נניח את המטפחת על
הראש, היא תיפול  עם כל תזוזה ותיעלם בכל משב רוח קל. לפיכך יש
להדק את המטפחת לראש. לשם כך יש לעשות קשר בכל ארבע כנפות
המטפחת. עם תום הקשר הרביעי הופכת המטפחת הישרה לכיפה קעורה
הניתנת להלבשה הדוקה על הראש. סוג של קסם. כל שנותר הוא לקוות
שלא נעשה שימוש אחר במטפחת קודם לכן.



פרק רביעי: אריאלה
כשהתמונה עברה למה שהיה פעם היציע הצפוני, ועכשיו היה ערימת
הריסות, נזכרתי באריאלה. אולי נכון יותר לומר, בתפוחים של
אריאלה.
במהלך כיתה ז' וגם בכיתה ח' החלו בנות הכיתה מצמחות שדיים.
תחילה הייתה זאת בת אחת שהתביישה בתופעה הפיזיולוגית שצצה
מלפניה. היא נמנעה מלצאת מהכיתה בהפסקות ונשארה לשבת כפופה
כשידיה מונחות על השולחן בניסיון להסתיר את צדודיתה. כעבור
שבועות ספורים ניתן היה לראות תפיחה דומות בחולצתן של שתי בנות
נוספות. שלוש הבנות תמכו זו בזו ויצרו חבורת בנות להן מכנה
משותף. השלוש החלו לחוש עצמן עליונות  והתייחסו בזלזול לשאר
ילדי הכיתה. בחודשים הבאים קלטה החבורה המצומצמת עוד ועוד בנות
שהחלו לתפוח בחזיתן. מה שהחל עם ילדה מבוישת הפך עם הזמן למושא
הערצה. בנות שעוד לא היה להן "את זה" ייחלו לרגע בו יוכלו
להיקלט בחבורה הנחשקת. בכיתה ח', גדלה חבורת הבנות והכילה
למעשה את כל בנות הכיתה.
התופעה לא נעלמה מעיניי. למעשה, הנושא החל להעסיק אותי יותר
ויותר. הסתקרנתי לדעת מה מסתתר מאחורי הבליטה? איך נראה החזה
המתפתח? מה צורתו והאם הוא קשה או רך ונעים למגע?  
חלק מהמסתורין סביב החזה הנשי, התפזר הודות לסטנלי.
סטנלי היה ילד ג'ינג'י שהוא ומשפחתו עלו זה מקרוב לארץ מדרום
אפריקה. הוא נקלט בכיתה ללא כל בעיות בין היתר מאחר והיה שובב
גדול. הוא הגיע מתרבות אחרת ונחשף לחומרים כתובים אותם לא
הכרנו.
באחד הימים הלכנו לחלקת השדה שליד בית הספר. אותה חלקה הייתה
המקום בו התבצעו שיעורי החקלאות לבני הכיתה. ומדוע רק לבנים?
כי אז הייתה  חלוקה מגדרית ברורה. חקלאות לבנים ושיעורי תפירה
לבנות. שניר, המורה הזקן היה מנסה ללמדנו את יסודות החקלאות לא
בהצלחה יתרה. כשהגענו לחלקה אותו יום, נתן לנו שניר משימות
והלך לו. נשארנו לבדנו בחלקה.
סטנלי ניצל את שעת הכושר ושלף מכיס מכנסיו מחברת חומה. הוא
הושיט את המחברת לחבריו הקרובים והללו התגודדו סביבה במעגל תוך
שהם מצחקקים. שאר הבנים שהיו פזורים בחלקה, הבינו שמשהו מיוחד
מתרחש ולכן מיהרו להצטרף למעגל. כשהמעגל הפנימי סיים לעלעל
במחברת היא הועברה למעגל החיצוני. אני שהייתי נמוך ניסיתי
להתרומם על קצות אצבעותיי כדי לראות במה מדובר. בין שתי כתפיים
של העומדים לפניי ראיתי כי על דפי המחברת הודבקו תמונות
צבעוניות של נשים עירומות.  הרגשתי שפניי מאדימות ויצאתי
מהמעגל הרוגש.
בשלב זה פקעה סבלנותו של סטנלי והוא פרץ ללב המעגל וחילץ את
מחברתו מידי הבנים. הוא תחב אותה עמוק בכיסו והסביר שהמורה
אמור לחזור בכל רגע ו"אוי לנו אם הוא יתפוס את זה".  
השיעור הסתיים בשלום, הבנים והבנות שבו לכיתה אך מראה התמונות
מהמחברת סירב לצאת ממוחי, כמו איזו תולעת המקננת בראשי וחופרת
בו.
"אז ככה נראה החזה הנשי כשאינו מוסתר". אמרתי לעצמי אבל עדיין
לא הכול היה ברור. בכל מאודי רציתי לגעת בחזה הנשי. הנושא לא
הפסיק להעסיקני ולא אחת מצאתי את עצמי, במהלך שיעור בכיתה או
מעל המחברת בבית, משחזר את התמונות של סטנלי ושב לאותה השאלה:
"מעניין איך הוא במישוש". העובדה שעיקר תשומת ליבי הופנתה
לעניין זה, מצאה את ביטויה גם בציוניי שהידרדרו. למרות זאת
הצלחתי לסיים את כיתה ח' והנה אני כבר בעיצומה של כיתה ט',
עדיין טרוד באותה הסוגיה.
פעם אחר פעם מצאתי עצמי בוהה בחזן של בנות הכיתה. לעיתים תפסתי
את עצמי והסטתי המבט אך לעיתים הייתי כה שקוע עד שלא הבחנתי
שנתפסתי. אותה בת הייתה מביטה לעברי בבוז ומפנה לי את הגב.
לעיתים היה מורה פונה אלי בשאלה ומעיר אותי מהזיותיי. כמובן
שלא ידעתי מה לענות לו. הכיתה צחקה ואני התכווצתי מבושה.
הבושה לא החזיקה מעמד זמן רב וכעבור שעה קלה שוב שקעתי בעולם
החזותי. התעמקתי בנושא לפרטיו. מצאתי כי יש הבדלים בגודל החזה
של בנות הכיתה. יצרתי לעצמי מדרג תוך שאני נעזר בפירות שבחנותו
של סמי. לחלק מהבנות היו אגוזים. לחלק אחר היו תפוזים והיו אף
מעטות שהתהדרו באשכוליות מפוארות בחזיתן. אלו היו הנחשקות
ביותר. סימנים נוספים יגעתי ומצאתי. חלק מהחזות היו בזוית חדה
ואצל חלק מהבנות היה החזה בזוית שטוחה יותר. חלק קיפצצו בזמן
ההליכה וחלק עמדו על מקומם ללא ניע.
שקלתי מה האפשרויות העומדות בפני לצורך פתרון בעיית מישוש
החזה. לבקש יפה ממישהי? כמובן שלא. הסכנות רבות מדי. ראשית לא
היו לי חברים וודאי שלא חברות בכיתה. סתם כך לפנות למישהי, ממש
לא בא בחשבון. חוץ מזה, קיימת סכנה ממשית שאותה אחת תגלה לכולם
ואז אנא אני בא. להיתקל במישהי כאילו במקרה? בלתי אפשרי. הדבר
דורש מזל רב. אני צריך לדעת בדיוק לאן אותה אחת תפנה ולהכין את
ידיי ומימלא אם היא תראה את ידיי מונפות היא תזוז הצידה. כך
המשכתי להוגיע את מחשבתי יומם וליל בבעיה המטרידה.
לפעמים אחרי שהלכת רחוק כדי למצוא פתרון ונכזבת, מסתבר שהפתרון
היה כל הזמן לידך. אמת זו הייתה נכונה יותר מתמיד במקרה זה. כל
שהייתי צריך הוא להסיט את ראשי שמאלה.
שם ישבה אריאלה.
אריאלה כהן הייתה נערה רזה שפניה עגולות, אפה ארוך, היא הייתה
כפופה מעט וקולה היה צורמני עד כדי חריקה. אחותה, שלמדה בכיתה
י"ב בבית הספר שלנו, הייתה היפה של השכבה. אריאלה סיפרה בחיוך
שהמורה שלנו להסטוריה מחזר נואשות אחרי אחותה וכי אפילו ביקר
בביתם. אך כל היופי התרכז באחות. אריאלה הייתה מכוערת לתפארת.
נוסף על כך היא הייתה גם פטפטנית חסרת תקנה. אבל היה לה חזה.
והיא ישבה לצידי בשולחן שבשורה השנייה טור ד' ליד החלון. לא
היה פשוט לדרג את החזה של אריאלה בסולם הפירות. התלבטתי היכן
למקמו בסקאלה שבין קלמנטינה לתפוז ולבסוף התפשרתי על תפוח.
אולי תפוח קטן אבל בכל זאת תפוח.
תפוח, תפוח, אבל איך אמשש אותו? הרי אריאלה ואני לא ביחסי
ידידות כלשהם. עיקר שיחותינו (המעטות) התרכזו סביב נושא
השיעורים שמי מאיתנו החסיר עקב מחלה. פעם ופעמיים שלחתי את
מרפקי לכיוונה מתוך תקווה שאצליח ליצור מגע עימה. אלא שאריאלה
הייתה כה רזה עד שהמרחק שנשמר בינינו לא אפשר לי להגיע אל
היעד.
אט אט התגבשה בליבי התכנית. ידעתי שאריאלה מבינה בכדורגל, או
לכל הפחות, מתיימרת להבין בכדורגל. פעם ופעמיים התערבה בשיחת
בנים על משחק האתמול. לפעמים שאלה אותי ביום ראשון אם הייתי
אתמול במשחק ואני הייתי מסמיק וממלמל משהו.
"אם כך, אנסה להציע לה לבוא איתי למשחק בשבת. הרי זה לא סתם
משחק אלא מול היריבה המושבעת מתל אביב. יבוא קהל רב, יהיה
צפוף, היא תיצמד אלי, ובינגו. מאידך, אם תסרב, הסיכון אינו
גדול כל כך. לכל היותר יצחקו עלי שאר הבנים שהצעתי דווקא לה
לבוא". זו בגדול הייתה התכנית. בהפסקה הגדולה החלטתי שזה הזמן
המתאים. נשמתי עמוק, פעם אחת ופעם שנייה, עצמתי עיניים ופניתי
לאריאלה בשאלה. המשכתי לדקלם את הנוסח עליו התאמנתי מראש גם
כשאריאלה השיבה בחיוב. התעקשתי ואמרתי שאני אשיג כרטיסים
לשנינו והיא צחקה ואמרה:"מה, לא שמעת שאמרתי בסדר?".
הרגשתי כמו האוטו של הדואר בשיר הידוע: גדול ואדום.
עכשיו צצה בעיה חדשה. מאיפה לעזאזל אשיג שני כרטיסים? בערב
פניתי לעזרת אבי שניצל את הקשר המשפחתי עם כוכב הקבוצה. כעבור
יומיים המתינו בחדרי צמד כרטיסים.
קבענו להיפגש בצומת רחובות מרכזי בדרך למגרש.
אריאלה הגיעה, מסרתי לידה את אחד הכרטיסים ושנינו צעדנו לכיוון
המגרש. אריאלה דיברה כל הדרך ואני הסתפקתי בהמהומים סתמיים.
הסתכלתי עליה. היא לבשה מכנסיי ג'ינס קצרים שהבליטו את רגלי
הגפרורים שלה, ויותר חשוב, חולצת טריקו ורודה שהבליטה את צמד
תפוחיה. "הלוואי ואצליח לשים ידי על אחד מהם", קיוויתי בליבי.
סביבת המגרש הייתה עמוסה באנשים שעשו דרכם לעבר שער הכניסה.
כשהגענו לתור המוביל לפתח, חשתי צורך גברי לגונן על אריאלה
והחוויתי בידי באבירות כלפיה שתעמוד לפני בתור. כשהדוחק הלך
והתגבר הבנתי שטעיתי. לו הייתי עומד לפניה היא הייתה נצמדת
אלי. אלא שהדוחק היה כה רב עד שבלתי אפשרי היה לשנות מקומות.
בסופו של דבר הצלחנו להידחק בין הסדרן לשוטר שעמדו בפתח,
ולהיכנס למגרש. הובלתי את אריאלה ליציע הצפוני. הערכתי ששם לא
אפגוש מכרים מאחר והיציע המבוקש היה המרכזי דווקא. התיישבנו
וחיכינו לתחילת המשחק.
היה צפוף. מאוד צפוף. היציעים כמעט והתפקעו משפע הצופים שנדחסו
לתוכם. למרות זאת אריאלה הצליחה לשמור על מרחק מזערי בינה
לביני. ניסיתי להתקרב בלי שתרגיש אבל היא הצליחה לזוז מילימטר
אחר מילימטר כך שהרווח בינינו נשמר ולא נרשם מגע כלשהו.
השחקנים עלו, השופט שרק, הקהל הריע והמשחק החל. עיניי היו
מופנות לעבר המגרש אבל כל שאר חושיי היו מכוונים לצידי השמאלי.
קיוויתי שיובקע שער ותירשם התקרבות. הקהל צעק ובזווית העין
ראיתי שאריאלה מרותקת לנעשה על כר הדשא. לא היה סימן להתקרבות
כלשהי.
ופתאום, הכדור ברשת הנכונה. שער לטובתנו. מי הבקיע לא ראיתי.
כולם זינקו ממקומם והניפו ידיים למעלה. ראיתי מסביבנו אנשים
מתחבקים. אולי עכשיו?
הסתכלתי על אריאלה והיא הסתכלה אלי כשחיוך מרוח על פני הירח
שלה. לחבק אותה? לא לחבק אותה? אריאלה התיישבה ואני הבנתי
שהמומנטום אבד. האם כל המאמץ היה לשווא?
הצעקות מצד האוהדים שישבו סביבנו הלכו והתגברו. פה ושם נשמעה
קללה. מישהו שלראשו מטפחת קשורה בארבע קצותיה התחיל לצרוח
ובאמצע המשפט הצטרד. השאגה שהחלה בקול אדיר וברור נהפכה לחרחור
שגווע לאיטו. הדבר עורר צחוק אצל כל יושבי היציע. גם אריאלה
חייכה לעברי.  החזרתי לה חיוך קטן ומיהרתי להפנות מבטי אל הדשא
כדי שעיניי לא יתקעו בצמד תפוחיה.
מוכר הגרעינים הגיע והכריז בקול צרוד על מרכולתו. יושבי השורה
הראשונה צעקו שיזוז כי הוא מסתיר, אבל הוא נשאר במקומו, תופס
באוויר מטבע שנזרקה לעברו וזורק בחזרה שקית גרעינים חומה.
הקבוצה מתל אביב תקפה שוב ושוב את רחבת קבוצתי. פעם המגן הציל
כדור מקו השער ממש ופעם השוער זינק היטב לרגלי חלוץ היריבה.
הלחץ הלך והתגבר. פנים מודאגות נראו מסביב. גם אריאלה החלה
לאכול ציפורני ידה. "כמה זה קרוב. אם עכשיו נבקיע אני מזנק
עליה ויהיה מה שיהיה".
ובאמת הובקע שער, אבל לרשת הלא נכונה. ההמון הגיב בנהמת אכזבה.
איזה יאוש.
המשחק חודש מקו האמצע. רבע שעה לסיום. קבוצתי תקפה בחמת זעם.
כדורים הוגבהו לרחבה התל אביבית, פעם מימין ופעם משמאל. עבירה
על שפיגלר והוא נופל על הדשא, מקופל מכאבים. המעסה רץ במהירות
לעברו כשעל כתפו מיטלטל תיק כבד. גם רופא הקבוצה נכנס לכר
הדשא. פנים מודאגות נראות מכל עבר. שחקני הקבוצה נאספו מסביבו,
חלקם הוציאו בקבוק מים מתיקו של המעסה ולגמו בשקיקה. הרופא
הגיע והתכופף לפצוע. מילה או שתיים נאמרה ביניהם והנה העיגול
האנושי נפתח ושפיגלר נעמד על רגל אחת, פניו מעוותות מכאב.
הרופא תמך בו ושפיגלר הזדקף, לגם מעט מבקבוק המים שהושיט לו
המעסה והחל ללכת בצעדים גדלים והולכים. אנחת רווחה נשמעה מכל
עבר, פה ושם אפילו נראו פנים מחייכות.
השופט שרק לחידוש המשחק. קבוצתי המשיכה לתקוף. שוער היריבה הדף
פעם אחת את הכדור ואחר כך זינק ותפס את הכדור. בעיטת שוער
והכדור שוב בדרכו לשער היריבה. הכדור מוגבה לקצה הרחבה שם
ממתין שפיגלר. התמונה הבאה חקוקה בזיכרוני בהילוך איטי: שפיגלר
פורש את שתי ידיו לצדדים, מטה את גופו ימינה ומניף את רגלו
השמאלית שפוגשת את הכדור בעודו באוויר. הכדור משנה כיוון, צובר
תאוצה, עובר מתחת לזוית השער העליונה ופוגש את הרשת.
לרגע קט נהייה שקט מוחלט מסביב. הצופים אחזו בראשם כשהבעת
פניהם משדרת תדהמה. ואז, בבת אחת, כמו התפרץ לו הר הגעש האנושי
ושחרר לאוויר שאגת צהלה:"גול". אנשים התחבקו, אחרים קפצו על
עומדם, קרשי היציע איימו להתפקע מעוצמת התנודה הפתאומית.
"יש" צרח לי באוזן האיש שישב לימיני. "יש" צרחתי לעברו בשמחה.
האיש, שהיה זר גמור מבחינתי, חיבק אותי ויחד קפצנו בקצב אחיד.
פתאום נזכרתי, אריאלה!
הסתכלתי לשמאלי. אריאלה עמדה שם מחייכת מאוזן לאוזן ושתי ידיה
מונפות אל על. צמד תפוחיה קיפץ מעלה מטה כמו מזמינים אותי
אליהם.
"זהו הרגע. עכשיו או לעולם לא. עכשיו תחבק אותה ותרגיש" אמרתי
לעצמי.
אבל הזר שלימיני לא התחשב בתוכניותיי. ידו השמאלית חיבקה אותי
וכל ניסיונותיי להשתחרר מאחיזתו לא צלחו. התפתלתי, התכופפתי
מעט ולבסוף הוא הניח לי. פניתי לכיוונה של אריאלה כשידיי
מונפות לצדדים בתנועת חיבוק. אבל בדיוק אז היא חזרה לשבת.
הפסדתי.
כעבור דקה שרק השופט והמשחק הסתיים. אריאלה חייכה לעברי
ואמרה:"איזה משחק". חייכתי לעברה בחיוך קטן. סוף טוב למשחק
מותח.
כל הדרך חזרה הביתה אריאלה לא הפסיקה לדבר. אני לא הקשבתי לה.
הייתי מרוכז בנסיון להבין מה אני מרגיש, ניצחון או הפסד? למען
האמת שתי התחושות התערבבו זו בזו. "אם כבר הפסדתי, אז טוב
שלפחות ניצחנו" ניחמתי את עצמי.

השידור מהמגרש ההרוס כבר הסתיים וגם את ארוחת הערב עם האישה
והילדים הפסדתי. בלית ברירה אכלתי את שארית התפוח הירוק
ונכנסתי למיטה כדי לשוב בחלומות למשחקים של פעם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היציאה מקדימה









עוד דבר חוכמה
מפיו של אפרוח
ורוד על הדף
האחורי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/2/16 14:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיקי אלטמן

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה