אתה הרבה יותר יפה
בחלומות שלי,
במחשבות שלי-
אתה קצת אתה
וקצת משהו אחר
שהמצאתי לעצמי.
לקחתי אותך ועיצבתי אותך
למשהו יותר נעים
עגול, אציל, חמים.
עשיתי אותך מתאים.

בדמיון- השלמות
מושגת די בקלות
כשבמציאות
לרוב דברים יכולים
להיעשות מכוערים
מביכים או מגושמים
בשנייה של תמימות.

החלומות שלי
הן העולם שלי
הנסתר, הפנימי
אז אין לך באמת מקום ממשי.
רק להוויה שלך,
רק לרעיון שלך.
אתה עצמך
בסך הכל איזו בדיה.

ככה זה בחלומות
זה מבוסס על האמת
מהדלת האחורית
מכניסה נפרדת
שם דברים
לפעמים מסתבכים,
חסרי היגיון, מעוותים
לפעמים
יפים וטובים מדי
כדי להיות אמתיים.

בחלומות שלי
אני יכולה לעוף.
מה כבר יותר קרוב לשלמות?
חלמתי שאני מתרוממת מעל האדמה.
ומתעופפת בקלות מפחידה
מעל יערות, ימים
עולמות שלמים.
שוחה במרחב,
קלילה כמו אוויר.

בחלומות שלי
אני יכולה להגיד בלי לחשוב
את שהייתי רוצה להגיד במציאות.
בחלומות שלי
אני אמיצה יותר
נועזת יותר.
לעתים קרובות
רחוקה מהאנושיות.
לפעמים,
אני עננה חוץ גופית
שמטיילת
בין עולמות לבין רגשות.
בין פחדים לבין צבעים.
ומילים לא יסבירו דבר.

כי החלומות שלי-
גדולים
מאוצר המילים
שהם פרי יצרו של הדמיון,
הנפש והתודעה
שגדולים פי כמה.
לפעמים אני נזכרת
בתחושה מטושטשת,
רעד מסוים,
צמא שבגופי חלף
לדבר שאינני בטוחה
שאני בכלל מכירה.
אולי זאת אהבה?
האם אהבה
היא באמת התשובה?
או שזו בסך הכל
אופטימיות של ילדה?
אני כנראה לא אדע
עד שאטעם את כולה
עד שאחבוט מעצמתה
עד שאשאב אל תוכה.

רוצה כל כך במשהו
שאולי כלל לא היה לי.
אולי רק כמעט
אולי בכאילו,
ואולי זה אפילו לא דמה.
הרי אהבה
בשביל כל אחד היא עולם
מה היא תהיה בשבילי?
מעניין אם היא כמו שכולם מספרים
בספרים, בסרטים, בשירים
או שבסוף מבינים
ש״אהבה״
היא בעיקר מילה
ושהמציאות לא מתקרבת
לשלמות הבלתי מעורערת
לתחושות שרקם דמיוני
בעולמי היפה ,המתוק
האין סופי
בחלומות שלי.