חודשיים חלפו מאז עברתי לגור בבניין בו גרים אנשים בסדר
תרבותי, שיהיו בריאים.
השכן שלי, חוסם לשכנתי את החנייה.
שכנתי זורקת את הזבל מלמעלה, אל הקומות הנמוכות.
קול זמיר מחריש אוזניים, נשמע במערכת בעלת מיקרופון, מאחד מדרי
קומה מספר שלוש.
מקומת הקרקע עולה ריח תבשיל, מעלה באמתחתו עובש, מעלה אל עבר
הקומות העליונות.
בכל קומה צמוד למעלית, עומדת עגלת טיולים לזאטוטים, הובאה
מהסופר הסמוך.
בדלי סיגריות מונחות, זרוקות על המדרגות, שכחו את קיומה של
מאפרה בין כל שתי קומות.
את שער הפח המשותף, מדי יום משאירים פתוח, בשביל שכל נהג יצא
ממכוניתו, יסגור את הפח וימשיך בנסיעתו.
דיברתי עם שכניי, כל אחד משכניי סבור שהוא מתנהג הכי בסדר והכי
מתורבת.
בסדר, אנחנו פחות טובים מחיות הטבע בסדר.
חברתי הקשיבה ולא הפסיקה לצחוק, לבסוף הציעה שאעבור לבניין בו
היא גרה.
סירבתי, צחקתי ואמרתי בבניין בו את גרה, אנשים גרים בסדר
תרבותי אחר, אני כבר התרגלתי.