למקרה שהספקת לשכוח, זה אני. זה אני שמרצד בין מחשבותייך כבר
תקופה. זה אני שלא יודע לתת לך שום דבר ולקחת ממך את הכל. זה
אני שלא יודע להיות שמח, גם לא להיות עצוב. זה אני שכלום לא
מספיק לו, זה אני שלא יכול לסבול שגרה.. למקרה שאת לא זוכרת,
זה אני הלוזר. אני יודע כמה פעמים ניסית לשכנע את עצמך שאני לא
שווה את הדמעות, שאין בי טיפה ממה שאת צריכה, שאני התגלמות כל
הרע שבעולם... אני יודע כמה בכית, כמה ניסית, איך לרגע היית
שם- ואיך בכל פעם מחדש נחלת תבוסה. את יודעת למה? כי אני,
לוזר. זה מצחיק, כי המנגנון הזה שאני לא מפסיק להפעיל- אמור
לגרום לי להרגיש פחות כזה. אמור לתת לי איזו תחושת עליונות לא
מוסברת - הרי כשאצייץ תרוצי לקראתי... ואת לא היחידה.
אני חושב שההגדרה היא מגלומן. כן, זה שאוהב תשומת לב, זה שהכל
סובב סביבו.
את יודעת מה המגלומן שלך הכי אוהב? אני הכי אוהב כשאת מתחננת,
כשאת בוכה עליי בלילות. כזה אני, הלוזר שאת לא יכולה להסיט
ממנו את המבט.
אוהב אותך בוכה, פחות צוחקת.
אוהב אותך שברירית וחלשה אליי. פחות עומדת על שלך.
הרי, ברגע שתגלי בחזרה את עמוד השדרה שלך.. תפסיקי לרוץ חזרה
לזרועותיי בכל פעם שקצת משעמם לי. תמיד אמרתי לך שאני אוהב
אותך. איך אני יודע מה להגיד.
את רוצה שאני אגלה לך סוד? לא משנה כמה אהבתי אותך בחיי, והיו
גם תקופות כאלו, תמיד אהבתי את עצמי יותר.
יודעת למה? כי אני לוזר. אני לוזר שכל החיים לא קיבל מה שהוא
רוצה. אני לוזר שלא יודע להתמודד עם דחייה. אני לוזר שנהנה
להרגיש למעלה גם כשאני לגמרי בקרשים. ואת? את פה לתת את הדין.
אני לוזר ואת משלמת, ככה זה תמיד הלך בינינו. הבעיה היא, שיום
יבוא ואני אוריד את כל המגננות. יום אחד אני אצטרך אותך חזקה
לצדי, אוספת שאריות ממני.  ואז?
אז את תביני איך לא הייתי שווה לך. איך כל הביטחון והשחצנות
מחביאים את הילד שתמיד הייתי. איך לא נשאר לנו דבר.
אז רק היום, תתחנני אליי כשנשכב במיטה יחד. תתחנני ותני לי
לנצור רגעי שלווה אחרונים לפני שתביני שאת החזקה ואני החלש,
קונה כל דבר שאת מוכרת. רק היום, לפני שתביני שלא השארתי לך
אוויר - תבכי עליי בלילה.
רק היום, לפני שתתעוררי כמו מסיוט, תחשבי שאני הדבק בחיים שלך,
שאין סיכוי שאת מוותרת למרות החסרונות.
את תתפכחי, רק לא היום.

היום, תתחנני אליי. אני אשאר הלוזר שאני, ואת בסוף תביני שלא
בריא לך להמשיך להתחנן.