יוון, אוגוסט 2014
---


איים I

האי שָׁקֵט עכשיו.
החי דומם לרגע, והדומם כהרגלו חי.
רוחש מתחת לפני הדברים.
חמש-עשרה שפות מהלכות בו,
כך סיפר לי הזקֵן,
מקצה אל קצה ובחזרה, מרחק לא רב.
חמישה-עשר מקדשים וכנסיות
ומסגדים ובתי-כנסת מרוּצפֵי אלוֹהוּת.
מרחרחות אחת את שכנתה כחיוֹת;
תחילה איזור הראש ואחר כך,
ביתר שאת, איזור האחוריים.
כעת נחות הן, כפעוטות שבֵעִים,
כך בוחר האי כרצונו.
להכלא בין שמיים ומים,
ללא אפשרות חנינה,
וכל זאת למען חופש הנשימה.

האי שָׁקֵט עכשיו.
משום זרועותיו הבטוחות של הלילה,
אולי משום תשישותם של חופיו
ההולכים ובאים, הולכים ובאים.


אני לדודי ודודי לי

אני ודודי נפגשים אחת לעשר שנים.
הוא חי ביוון, 'חוץ לארץ',
מעדיף את הזיתים הגדלים שם.
עשר שנים רחוקים מן הילדוּת,
עשור קרובים למוות, קירבה זו
הינה כמובן שִׁיעֲרוּך.

בעודנו טועמים מן המסיק האחרון,
אני ודודי מגלגלים עינינו קדימה ולאחור.
מה השתנה מעבר לִצְעִירֵי הקמטים
שאך הצטרפו למסע?

לא קל לגלגל כך עיניים,
אלא שפיתחנו לצורך זה טכניקה יחודית;
דומָה לְעץ היודע לסובב טבעותיו,
קיימים מעט עצים כאלה,
ענפיהם לעולם שואפים לַצדדים.
אלמלא טכניקה זו,
ספק אם מפגש בינינו היה יעיל דיו.

אני ודודי מקפידים לתרגל איש בביתו
ואז, מבחן המציאוּת -
לראות את השחור והלבן, את האדום.
לנסות לגעת בְּשורשים שכבר פשעו,
בטראומות שהתחדדו בַּנפש וקהו בַּזכרון.

לי ולדודי נוח לעכל זיתים
עם גבינה טובה, יין ולחם אחיד;
נוח לחתוך סלט בסכין שאינה משוננת
ולהשתין בַּגינה, בעיקר עם משב גַּבִּי;
לא נוח לגלגל עיניים שנים מול מראָה.

 
ציידים ומלקטים

נדמה כי בני האדם הם מלקטי האושר
המשוכללים ביותר.
אפילו לא בַּעונה, יצליחו ללקט רגע אחד או שניים.
ומעל בני האדם, יש והאושר הוא צייד הפעימוֹת
הסבלני ביותר; חיציו תמיד יפליאו לאתֵר לב אכזב.


ילדים שְׁמֵנִים

אילו נזדמנו בידם חרבות,
שוב לא היו הופכים מושא ללעג.
לרוע המזל, אין בידם אלא זיעה,
מְיַישְׁרֵי-שיניים ושמחת חיים.

ילָדוֹת שמנות,
אילו ניתנה בידן מכונת זמן,
היו לוחצות הן מיד 'רנסנס'.
מקימות לתחייה את העיניים
המתות המביטות בהן.
אלא שיש בידן רק לוח שנה בָּלֶה
וערימת תפילות.


הודעת מערכת

טאואיסט יקר,

צר לי להודיעךָ,
ממרומי שנת אלפיים וארבע-עשרה
לספירת הנוצרים, כי עולמך חָרַב.
הבריות הינם כדחלילים עבור שְׁאִירַיו,
מטילים בהם אימה מבלי לדרוס.
צר לי על מורָא זה,
החורץ, כך נראה, את כיליונו.

גם בעולמךָ, משך שנים אינספור,
ידע מורָא לחרוץ -
אדם מן הטבע,
נפש מן האדם,
תקווה מן הנפש.
לחרוץ תפילה מן התקווה,
דממה מן התפילה
ופעימת לב מן הדממה.

אלא שאימה זו, יקירי, המְדוּחְלֶלֶת,
מלאה קרעים וטינופת, ריקה מִרוּחַ.
אל נא ממך לצפות לתקומה.
הֲיֶה לְשָׁלוֹם.


וְלָאדֵק

אם מלחמה מבקש אתה להכריע -
קרא לוְלָאדֵק.
בשפמו המהודק ומשקפיו בעלי המידה 'שש'.
בכובעו, הדומה יותר למצנפת גמדים משעשעת.
וְלָאדֵק וחבריו - יורי הרזה, אולג ודימה הגדול -
מכריעים כל מלחמה תוך ארבע שעות.
בארבע אצבעות זקופות, אחת לכל שעה,
וְלָאדֵק מבטיח לך, ומפנה מבטך
אל שעון קיר מתקתֵק.
מבעד לעדשות, אישוניו מדגישים:
דיוק ברזולוציה של שניות.

אין לו לוְלָאדֵק עניין במלחמות שאינן מוכרעות.
בעיניו דומה הדבר ללעיסת מסטיק שפג טעמו,
להצבעה חשאית בבניין או"ם שקוף
או לשמשייה העומדת בגבורה מול רוח אימתנית
כשמחצית שידרתה כבר פרוצה.

ג'ניה, הוא פונה לאשתו בשיניים מוזהבות,
ספרי להם מי זה וְלָאדֵק...
וְלָאדֵק משוגע.
כך בחרה בו ג'ניה לפני ארבעים ושתיים שנים.
בגלל השיגעון ובגלל המצנפת.

מאז הם חיים באחווה ובנחת, לצד זה התקתוק.
אוכלים לחם שחור, דגים מעושנים
ומלפפון חמוץ מהסוג המזויז,
מחליפים חיוכים נוצצים, מקנחים בוודקה זולה.
אם מבקש אתה מלחמה להכריע -
וְלָאדֵק הוא האיש. שוחר שלום אמיתי.


אהבה

היזהר מאש, נשים וים!
מִרוּחַ משוטטת.
היזהר מאש, נשים וים,
מַטְבִּיעֵי צבאות שלמים.
דע - אהבה להם אינה דמיון...

היזהר מאש, נשים וים
כשם שנזהר אתה בלבך, בלשונך.
וטוֹב יבוא אז
בדמות אמךָ הבתולה
מרחף מעל מילים רעוֹת.

ותאחז בו כשרביט בְּקסם
השט אל השמיים
בם נשים ואש וים ילחששו סודם
וצבאות מָחוֹל בך יפצירו:
שוב אל לב, אל אהבה!


הדייג

איך הוא שר!
קרוב לַלב, רחוק מהַמְצָאוֹת.
בְּנפש עגולה, גלית, שׁוָוה.

איך הוא שר!
משליך שוב רשת,
ללכוד דגים וארוס.
ארוס חמקמק, במיוחד בים מלוח.

הוא שר כאיש הממלכה -
בין מבוכים כחולים,
בית מְפַסֵל, פזמון בו שם תנועה.

איך הוא שר!
כשני איים המבקשים להפגש
או למות
בסירה חורקת מלאת הרהור.


איים II

ככל שהאי בו ביקרתי
התפרש על פני שטח מצומצם יותר,
כך רבתה אדיבותם של תושביו.
בברכת השלום, המודדת פחות את ארנקי,
בחיוכים אשר הפכו אנושיים יותר,
בנפנופי הפרידה נושאי ההודיה.
עיקרון 'שטח-אדיבות' אני מכנה זאת.

דומה הדבר אולי לְפרופסורה,
המתהדקת סביב היבט מסוים
בכדי להתרחב.
מזכיר במידת מה גם מונוגמיה,
בהנחה שמערבת היא צאצאים וחינוכם
ודאגה לשלומם ולרווחתם, ובאותה העת
שוללת פילגשים או זונות.

ביקרתי באיים רבים.
טרם פגשתי אי המתנהג כפילגש.
אף הגדולים והמפוארים שבהם
יַדעו להיכן להשתייך.


'לא תזכה לרעוד'

ביום מן הימים
עת לי יהיו נינים
ואף אשה בי לא תחפוץ עוד,

יֵשבו להם אי שם בהר
סופר סת"ם וידידו עכבר
סביבם הדר והוד.

כשני בכירי אופים
מול ריח מאפים, ישירו:
'שוב לא תזכה לרעוד'.

ביום שאינו רחוק
בו אהיה זקֵן כחוק
ואף אשה בי לא תחפוץ עוד,

ילחץ עכבר על 'העתק'
סופר הסת"ם ישיב 'הדבק'
ולא יקרֵא זה שוד.


מיכאלה

מיכאלה ובעלה תלשו לעצמם את האור מן העיניים.
בתם בת השש ובנם בן השתיים-עשרה
גדלים ברומניה, תחת סבתם.
רעבים לאוכל רומני צנוע,
למשחק תופסת רומני,
לאלוהֵי הילדים הרומניים.
כך גזרה מיכאלה, בשיער אסוף וחריצות אין קץ,
מתוך בחירה חופשית או טיפשות,
לרעוב לחום גוזליה ולא ללחם.
אינני מבין. איני חכם או רעב מספיק.

מדי בוקר מקפלת מגבות
ומסדרת חדרים ומטפחת עציצים ומחייכת.
מקבלת אורחים בסבר פנים
שאינו מבייש את פוֹלֵגַנְדְרוֹס -
האי הלוחש רומנטיקה מושלמת,
אשר נדמה כי החיזור טבוע בו
ועליךָ מוטל פשוט לצעוד.

ושוב, בוגרת מבְּנה, כאִמי,
בתשע-עשרה שנים בלבד,
מנקה אבק בהחלטיות ובטיפשות
ובאמונה כי יום יבוא והאֵלים הפזורים סביב מיטתה
בחדר החשוך והדחוס, יעמדו במילתם.
לוּ רק יָדעו אורחייך הנאים כי תחת מצעיהם
מסתתרת לה סדום...

חודש בחודשו שולחת כסף לאִמה
ובובות לילדיהם, מצרפת אהבה קטנה
בכתב גדול, כי כמה אהבה כבר יכול להכיל
עץ זקוף שהפך לפיסת נייר.

מיכאלה דוברת יוונית שוטפת
ובאוקטובר הקרוב יבקרו ברומניה.
בכל זאת, פֶּטרוֹס אינו מחזר אחריה.
לא בפרחים, לא בחידות או בקטורת כפי שנהג אז.
הרעב שיתק בו את מנגנון החיזור,
העיוורון הותירו כניצול שואה.
זריחה ושקיעה הפכו אצלו כמעט אחת.

מיכאלה יפה כשמש.
אין מילים שיעזו לתאר את יופיה
אילו רק שכן דרך קבע סמוך לילדיה.


איים III

ביקור בְּאִי עשוי לחולל פלאים בַּנפש
כשם שביקור בזו עשוי לחולל אי.
אז יקום שׁוֹמְרָהּ ויעמד בשיריונו
וְיִסָתֵר אחת וּשתיים,
ללא מצמוץ או פשיקת שפתיים
ומבלי ההכרזה על כך באופן דתי.
שומרי נפש נאמנים
מקפידים על סתירות נטולות פולחן.


בית המסחר

אין אנשים קדושים.
עובדה מצערת, אם כי נכונה.
אימהוֹת, ב'רגע ההוא',
קרובות לכך כדי נגיעה.
וזהו.
לא תיתכן קדוּשה ביצור המסוגל לסחור.

אין משנים צורתו או לבושו,
שפָתוֹ או מספר הקרבות בהם השתתף.
אם זכה לצפות בנפילתם
של אלפיים תשעים וּשניים כוכבים
או לגלות תרופה למחלה איומה
מבלי להטמיעה בפס יצור,
יתכן ודבק בו שמץ
מן הדבר המקרבו לאל.

כולנו סוחרים.
לכל הפחות במילים.
אילמים סוחרים בשתיקה,
בעלי מום ויזואלי יותר סוחרים ברחמים.
זונות סוחרות בעונג.
אנשי דת אחרים סוחרים בְּאנשים.
קשישים סוחרים בטפסי צוואות,
עוללים סוחרים בחלומות.


אולי תצחקי
 
בסירת משוטים אבוא,
מכושף,
אל ידיים רכות, חוֹפְנוֹת.
לא תאמרי דבר, אולי תצחקי,
רק רחש הגלים יניח דעתךְ
ונשוט.


שמיים

טוב שיש שמיים.
בעיקר עבור הילדים.
מבוגרים לרוב רואים בהם
רק עוד צעצוע, שאינו מכוון.

אך הקטנים, כמעט בכל התכנסות
יזכירו אותם, בכל ועידה.
שמות בדויים יתנו להם
ומלבושים של נסיכות ונסיכים.
הס מלהזכיר את המרחק!
השמיים כה קרובים...

גם ימי הולדת יִקְבֵּעוּ להם,
ומשימות, לאחר הצבעה,
שאין בהן מן דרישה.
ובלילות יגעו בהם כציפור בְּרוח
ויקדשו אותם
כי הרי מקודשים הם, למשל,
עבור האיכר.


הסכמה

נסי נא זאת להבין -
הַחְסָרַת פעימה
אינה דבר השגור בלבי. להיפך.
פעימות זולות ממלאות אותו כל העת,
כמעין תפקידֵי מִשׁנֵה הכרחיים.
כך או כך, מערוּמים ורוח חזקה
אינם מפחידים אותי כלל.
הסכמה - מפניה אני חרד.


שיטוט

יש מן חברַי, תושבי עיר ממוצעת ביבשת רחבה,
הרואים בעצמם, ואף לא יצהירו על כך בגלוי,
אמני שיטוט.
ובכן, טעות בידם.
אמנם על פי ההגדרה 'שיטוט' מצביע בין השאר
על הליכה ללא מטרה, ויש ביניהם המתמחים בכך,
אלא שלאלמנט השטח, במקרה זה,
חשיבות מכרעת.
בקרו באי שגודלו ככף היד, ותבינו את כוונתי.

הדגש שׁם, אם אנסה לדייק, אינו על חוסר המטרה,
כי אם על אי ההכרה בחוסר זה, העשוי להתבטא
בעיניים נבובות ומבט מבוזבז,
בעצירה פתאומית שלאחריה שינוי כיוון מהורהר
או בברכת שלום ידידותית אשר בצידה השני אין איש.
כל אלו נדירים בקרב משוטט יבשתי מצוי.

אכן, אומנויות נוטות להזדכך במקום המיטבי עבורן.
ראו למשל את אומנות הרמִייה, שהפכה מושלמת
במתחמי בורסה ממוזגים.


חללים

כשם שאַפִּים מרוּוָחים
נפוצים בקרב נשים אפריקניות,
כך נדמה כי אַפִּים קטנים
שכיחים בקרב יְווָנִיוֹת.

איני יודע אם תופעה זו
קדמה לפיסולן המאופק של נשים אלו
או שמא אופי הפיסול
גרר אבולוציה מסוג זה.

מכל מקום,
בהנחה שאין הדבר מרמז על חוש ריח מדולל,
הנני מתקנא.

לא באסתטיות הנעימה לעין,
שגם בה ענייני אינו מבוטל,
כי אם, כמו בכל שכלול אחר,
בניצול המיטבי של חלל.
רגיש אני לחללים מבוזבזים.

זאת ועוד, היותו כה צנוע,
מונעת ממנו לשמש כלי לחימה
ועל כן ממקמת אותו בארכאות השלום.
אצא אֵפוא לחפש לי כלה.


הפגישה

כמעט פגשתי בחורה יוונייה
שעבורה מוכן הייתי לעקור מביתי.
כלומר, כמעט נמצאנו באותו המקום
ובאותה השעה
והתאמנו זה למידותיה של זו
וזו למידותיו של זה
והתאמה מופלאה זו, שהינה בגדר נס,
לא שיבשה בי את יכולת הדיבור
ועל כן פניתי אליה בנימוס
והיא לא ראתה בנימוס זה משום
חוסר החלטיות ומכאן הוחמאה
והשיבה מחמאה שהתאימה למידותיי
והיתה בגדר נס גם כן
שכן איני דובר יוונית
והיא אינה דוברת עברית
ובידינו לא נמצאו באותה העת
מתורגמנים, גם לא לשפת העיניים,
אך מאחר ששנינו בקיאים במילה
הבינלאומית 'מחסה',
התיישבנו תחת עץ בסמוך למקום מפגשנו
וגוללנו זה פרק בהיסטורית עמו
וזו פרק בהסטורית עמה
ונתחוור לי באותו רגע
שעל נס כזה חבל לעבור בשתיקה
כלומר רצוי שלא להתעמת בְּשורשים
שהינם בלאו הכי ברי חלוף.


גּ'וֹרְג'

ג'וֹרְג' שייך למשפחת התזזיתיים.
בגופו הדק, ופיו, הקמוץ בקביעוּת סביב סיגריה,
מתנדנד הוא בכסאו כמטוטלת.
אין המדובר בכיסא נדנדה, והתנועה כשלעצמה,
לעין ממוצעת, אינה נסתרת.

לאין תפילתךָ? אני שואל בנימת קינטור
המקובלת בינינו מאז אותה הפלגה בה הכרנו.
ג'וֹרְג' מחייך בשובבות, לוגם שנית מן הקפה,
ידו יציבה כְּשַׁיִשׁ.
ברגליו כעת התפילה.

כך ג'וֹרְג', מעין מתפלל סדרתי צְמוּד-כותל
המוּנע באמצעות חלקיקי ניקוטין, קפאין
ואולי שמץ אמונה, מעולם לא השיב לשאלתי
ומעולם לא פסק מטילטולו.
את פיקחות חיוכו כבר איני מנסה לאמוד.
שרטוטיו על לוח הם מן המדוייקים שפגשתי.

בְּעולם שמחוץ לעולמו של ג'וֹרְג', היה ודאי קם
בעל חליפה מהוגנת ומתריע: נוירולוג דחוף!
או בעל השקפות טוטאליות בנושא בריאות הגוף
ומציין: ברזל ומגנזיום, שלוש פעמים ביום!
או דוקטור לנבכי הנפש, בעל קרחת מְגוּשֶׁרֶת,
היה נחרד ונחרץ: תופעת 'חוסר ביניקת השד'.

ג'וֹרְג' יקר לי כאח קרוב.
ההימצאות במחיצתו - מעבר לצבעה הרוחני,
הקומי, הפואטי והמסתורי, השוטף בי תמיד
תחושת גן שעשועים הומה - משרה עלי רוגע יחסי
וסוריאליזם קל. כיאה לשוּתפוּת נכונה.
אולי האדוקים באמת, מנוחתם פנימה, בלב.