צהרי היום,
ישבתי וחיכיתי.
נשענתי על ספסל העץ החמים.
הבטתי באנשים החולפים.
אישה זקנה כבדת משקל, קראה "אוכל אוכל", החזיקה בידה השמאלית
כיכר לחם, ופיזרה את פירורי הלחם לכל עבר.
יונים התהלכו לידנו.
ילד קטן רכון על אופנייו, דיווש ונסע לעבר היונים, הפריע להן
באכילת סעודת המלכים.
היונים התעופפו והילד רטן.
המתנתי בכניסה למספרה.
הרוח נשבה, חשתי שמשהו נפל לי על שערי, כף ידי הרגישה היטב,
מרקם חם ונוזלי, יונה עשתה לי קקי על הראש.
הרהרתי, לא זה לא סימן למזל, אין בנמצא ממחטה שאוכל לנקות את
צרכי היונה מראשי.
הילד הקטן הצביע עלי וקרא בקול מלווה בגיחוך מרושע "יונה חרבנה
לו על הראש, יש לו קקי על המצח". נעצתי מבטי בילד, אני לא אביו
אז היה מיותר לומר לו דבר על נימוסים. נכנסתי למספרה בבושת
פנים, הספרית חייכה וברכה אותי במזל טוב.
הרי, לא כל יום יונה עושה קקי על הראש. |