"זהו," הכרזתי באותו לילה לפני שהלכתי לישון, "נמאס לי ממך".
"דיברת איתי"? צעק אבא מכורסת הטלוויזיה, גמר המונדיאל.
" לא אבי היקר, לא דיברתי אתך, אני מתנצל אם זה היה נשמע ככה".
והוא חזר אל המשחק.
תמיד נחמד, תמיד נחמד. חייב להמשיך עם זה, חייב, אני האדם הכי
נחמד בעולם ושום דבר לא יוכל לשנות את זה, תמיד אדיב, תמיד
מחייך, תמיד אומר תודה ותמיד בבקשה, מתנצל כשצריך ואף פעם אבל
אף פעם לא כועס, אני יודע שזה נשמע לכם קשה אך עם אימון מפרך
ולאורך זמן גם אתם תוכלו להגיע לזה, אבל אני כבר שם, עומד לי
על פסגת השלמות, "האדם הטוב בעולם", כן זהו אני.
אתם בטח מתפלאים למי דיברתי ככה לפני שבע שורות? אז זהו...
נשאר לי עוד פינה אחרונה לסגור.
את ההכנות התחלתי כבר לפני שבוע, לאט לאט בלי שהוא ישים לב,
העמסתי עליו אט אט  מכל מה שנשאר בי מהתקופה ההיא, התקופה
שלפני היותי האדם הטוב בעולם, כל שאריות הפחד, הרוע, העצב,
הכעס והריקבון שדבקו בי מהתקופה ההיא וכל יום שעבר הוא השמין
והשמין.
כשהגענו לערב האחרון  הכל כבר היה מוכן, השקית הגדולה, הסכין
הקטנה וחבל הקשירה. התיישבתי על המיטה והדלקתי את מנורת הלילה
כדי לראות אותו יותר ברור ולאט לאט לפני שישים לב התחלתי לפרום
את התפרים שמחברים ביננו, במהלך הרגל השנייה הוא שם לב וכשהבין
מה קורה מיד נרתע, "אתה תתחרט על כך", הוא התריע.  "אני לעולם
לא מתחרט", עניתי בפנים חתומות.
זה לקח זמן להכניס אותו לשקית, הוא צעק והתחנן ובסוף אפילו
בכה, אבל ההחלטה הייתה סופית, אני אתו גמרתי, ידעתי שאני צריך
להיות עקשן אחרת זה לא ילך ובסוף, בדיוק כמו שתכננתי הוא נכנס
בלית ברירה.
כל הלילה הוא בכה שם בתוך השקית, לא שתק לרגע.
"אתה מתנהג כמו תינוק", אמרתי לו.
"אתה לא מבין מה אתה עושה, אתה פשוט לא מבין", יבב בחזרה.
למחרת בערב יצאתי לטייל, חייכתי לשומר בכניסה לבניין ואמרתי לו
ערב טוב. "איזה כיף להיות האדם הטוב בעולם", הרהרתי לעצמי.
בידי הייתה שקית זבל גדולה ובלבי הרגשה מוזרה, שמץ של חרטה
אולי? לא, לא יכול להיות, אני האדם הטוב בעולם ואני לא מתחרט
לעולם.
בסמטה הבטתי ימינה ושמאלה לוודא שאף אחד לא רואה ופתחתי את
השקית, "אתה משוחרר", קראתי בקול, "אין לי עוד שום צורך בך",
השחור בפנים נרעד והייתה לי הרגשה שהוא שוב בוכה.  
"מה אני יעשה לבד"? נשמעה יבבה, "אתה יודע מה קורה לנו כשאנחנו
עצמאים".
"אני מאוד מצטער על זה, אבל אין לי עוד שום צורך בך", עניתי
בפנים קפואות.
חיכיתי כמה שניות עד שהבנתי שאם אני לא אעשה משהו אני אצטרך
להישאר פה לנצח, הפכתי את השקית וניערתי עד שהוא פשוט נשפך
החוצה כמו שלולית שחורה, הוא ניסה להזדקף משהו ונזל חזרה, הוא
היה נראה תשוש ובמה שנראה כמו כוחותיו האחרונים הוא ניסה בפעם
האחרונה.
"תקשיב לי רגע, רגע אחד תפסיק להיות כל כך קר ואטום ותקשיב רגע
למישהו אחר, גדלתי אתך מאז שנולדת, אני מכיר אותך יותר טוב
מעצמך, מה אתה חושב? שאם תתחב לתוכי את כל הפחד העצב והריקבון
שיש בך ותשחרר אותי לאנחות זה ישנה בך משהו? יש לך מקסימום
שבוע עד שהכול יחזור ואז כבר לא יהיה לך אותי כדי להתאזן,
תצטרך להתמודד עם כל אלו בעצמך ללא יכולת להתנתק ולו רגע אחד
מהם, הם ישבו עליך עד שתאבד את שפיותך...
את ההמשך כבר לא הצלחתי לשמוע, הייתי כבר רחוק, הוא המשיך
לצעוק ולצעוק, איך אבא אמר לי פעם?  "רק כאלו לא מושלמים
צועקים".