יונה א': אפשר להגיד לך משהו?
יונה ב': וודאי.
יונה א': אני חשה, איך אומר זאת בעדינות, שהמייתך אינה
אותנטית.
יונה ב': אך כך  אני הומה.
יונה א': אינני יודעת. בהמייתך, מזהה אנוכי, התייפייפות
דוכיפתית. מעין זרזיריות  שכזאת, בקיצור לא את.
יונה ב': אז כיצד המייתי אמורה להישמע?
יונה א': כמו של יונה  מבת ים ולא כמו של חוחית מכיכר המדינה.
יונה ב': סליחה, אבל גם את לא איזה צוצלת נאצלת מצפון העיר.
יונה א': לפחות, אני הומה, באופן האותנטי ביותר העולה על
הדעת.
יונה ב': לכי לנקר פירורים, לפני שאני מנקרת לך את הראש!
יונה א': חכי, חכי, אני תכף מביאה לך חתולה כושית!
יונה ב': רגע, את רוצה להגיד לי שאת היונה  המפורסמת מהמגדל?
יונה א':     כן, כן, זו אני. אם כי הסיפור האמיתי היה קצת
אחר.
יונה ב': מה היה?
יונה א': חיפשתי וחיפשתי דירה או שובך בתל אביב, פתאום מצאתי
מודעה על דירה במגדל עם נוף לכיכר.
יונה ב': ו...
יונה א': פתאום נפל עליי, ועד דיירי המגדל. טירחנו אותי, ללא
הפוגה:
"היפים החדרים? היפים הדיירים?"
נודניקים!
מה  הייתי יכולה לעשות?
ידעתי שזה רגע האמת שלי -  להישאר אוטנטית  או הדירה.