לפני יומיים קראתי ספר "אתה יכול לקבל הכול." אהבתי אותו מאוד
והחלטתי ליישם את הרעיונות שמופיעים בו בחיים שלי.
כצעד הראשון, לפי הספר, אני חייב לזרוק את כל הדברים הישנים
בכדי שיהיה מקום לדברים חדשים, יותר טובים ובשפע. זה נשמע כל
כך הגיוני, הרי באמת צריך מקום לכל דבר חדש. אפילו מחשבות
ישנות נדחפות החוצה על ידי מחשבות חדשות. וכך זה עם כל דבר
אחר, גשמי או רוחני.
הסופרת סיפרה על כך שהיא חילקה את כל המלתחה שלה לנזקקים
ושבועיים אחר כן היא קיבלה צ'ק שהיא הפסיקה לקוות לראותו
אי-פעם. מיד אחרי זה היא קנתה בגדים חדשים ועוד נשאר לה קצת
כסף.

וזה מה שעשיתי.
היות והסופרת הייתה אישה, הוצאתי את כל הנעליים של אשתי -
יכולתי לעשות זאת, היות והיא לא הייתה בבית כי שלחתי אותה
לאחותה לנוח במשך שבוע, ולכן לא היה אף אחד שהיה יכול להפריע
לי.
טוב, לא את כל זוגות הנעליים למען האמת - לא יכולתי לאלץ את
עצמי להשאיר אותה בלי אף זוג נעליים בכלל, (מעבר לאותם ששת
הזוגות שהיא לקחה אתה. )

ובכן, גררתי את הכול מחוץ לבית, מצאתי סמי טריילר שנהגו היה
מוכן לקחת את הנעלים למקום אחר, והתחלתי להעמיס.

כעבור שעתיים שפכנו את הכול באמצע אחד הרחובות בשכונה מרוחקת
במיוחד של העיר.
כשהתחלנו לנסוע משם, ראיתי נשים יוצאות מבתים, מתקרבות לערימת
נעליים ומסתכלות עליה בחוסר אמון.
ואז הכול התפוצץ - נשים התקרבו עוד יותר והתחילו להלחם על
הנעליים. ראיתי הבזקי אור המשתקף מציפורני הנשים שחיפשו את
עיני נשים אחרות כדי לנסות להוציאם, ראיתי שפתיים אדומות
שמקבלות צורת עיגול מושלם החושף את כל השיניים שמוכנות להינעץ
בידיים של נשים אחרות שמעזות לגעת בנעליים. הבטתי עליהן וכאילו
ראיתי ענן ארבה הנלחם על הגרגרים האחרונים של התבואה בשדה.
המשכנו לנסוע, אך לפני שעברנו את פינת הרחוב, הסתכלתי במראה
וראיתי אחת הנשים מתעופפת מעל ערמת הנשים, ושערות תלושות
בצבעים שונים מרחפות כענן מעל האמזונות הלוחמות.
שלושה רחובות הלאה אני עדיין שמעתי רעש של ויכוחיהן וקללותיהן.
כמה דקות יותר מאוחר ראינו שורת מכוניות משטרה נוסעות בכיוון
ממנו באנו.
כל הדרך בחזרה נסענו בשתיקה.

כשהגענו, ביקשתי מהנהג לחכות לי ונכנסתי הביתה. המשכתי לקראו
ספר עם התיאוריה על קבלת החדש.
הסופרת סיפרה על איך שהיא החליטה שרוצה רהיטים חדשים. היא לקחה
כל מה שהיה לה בבית וחילקה לעניים. בדרכה חזרה הביתה, מישהו
שראה את נדיבותה, התרשם כל כך עד שהציע לה עבודה בשכר גבוה.
כעבור שבועיים היא הייתה יכולה לקנות את כל הרהיטים החדשים
שרצתה.

כשסיימתי להעמיס את הכסה האחרון על המשאית, ביקשתי מהנהג שייקח
את הרהיטים למקום אחר, לא לאותו מקום איפה שהורדנו את הנעליים.
לא רציתי שמהומות יתחילו שם שוב. שיהיו הפעם במקום אחר.
אחרי כן נכנסתי הביתה וחיפשתי את הספר - בפעם האחרונה ראיתי
אותו על השולחן - נראה שהעמסתי אותם יחד על המשאית.
התיישבתי על הרצפה וחשבתי, "הנה, פיניתי מקום בשביל נעליים
ורהיטים חדשים."

פתאום הרגשתי שמגרד לי מעל לאוזני הימנית. בדקתי שם עם ידי
השמאלית אך לא מצאתי כלום. אז הושטתי את ידי הימנית ומיששתי את
המקום, אבל גם הפעם לא מצאתי כלום. ואז הבנתי שיכול להיות
שהגירוד נובע מאיזו מחשבה שמנסה לחדור לראשי.
חיכיתי בסבלנות את כל אותו הזמן שהמחשבה קדחה חריר בתוך
גולגולתי העבה, אבל לאחר כארבע דקות שלא קרה כלום, הלכתי
למטבח. הרגשתי חמימות מסוימת במקום שהמחשבה מנסה לחדור ולכן
שפכתי קצת מים עליו ומיד הבנתי מה זה היה - אשתי, גם היא לא
נמצאת כאן.
אם כך, יש לי מקום לאישה חדשה.

רוקנתי את ראשי מכל מחשבה אחרת ונשכבתי על הרצפה.
האם הדברים החדשים יגיעו באותו הסדר בו הישנים הלכו? אם כן,
בקרוב תהיה לי אישה חדשה - לא שהנוכחית רעה או ישנה, אבל למה
לא לבדוק אפשרויות אחרות.
או אולי החדש יגיע בסדר אחר? ואז מה, יהיו לי מחשבות חדשות?
(אני מקווה שהפעם יהיה להן מספיק מקום ולא יהיו לי כאבי ראש.
)

שכבתי על הרצפה, מסתכל על הדלת, תוהה איזה "חדש" ייכנס דרכה
ראשון.