בטיסה צפונה מחליפים מקבצי הכתמים הכחולים על הקרקע את צבעם
ללבן ואת מרקמם המנצנץ לקרח אטום. ככל שמצפין המטוס הולכים
הטלאים הלבנים וגדלים והחום הירקרק של הטונדרה נדחק, מצטמצם
ולבסוף נעלם. האביב שסופסוף הפציע סביב האגמים הגדולים שב
ונסוג, ומשטחי קרח הנחרצים בערוצי נחלים דוממים הם כל שהעין
משגת מאופק עד אופק.
מהצד השני של ממלכת הקרח הצפונית מופיעה לבסוף סין.

את השעון אין צורך להתאים - זה רק שבמקום הלילה מגיע עוד יום,
היישר מן העתיד של למחרת. ועם לכתו של הלילה מתאבלת עליו השינה
ונטרפת לסדרות קצרות של תנומות צהריים, בכל שעות היממה.
הרבה סתירות וניגודים שוכנים בכפיפה אחת בבירת האימפריה
המתהווה.
מאחורי דלתות הזכוכית של בית-מלון מפואר מדי מקבלים את האורח
בנימוס כנוע המשרה עליו מבוכה. כל צרכיו נענים ביעילות וכל
בקשותיו מתמלאות במהירות. אבל צעד אחד לתוך הרחוב ההומה,
למרגלות המגדל הנוצץ באור ערביים, מפגיש אותו עם זוהמת המציאות
- צפירות המכוניות המתעלמות מזכותו לחצות, תרועות רוכלי וזמרי
הרחוב, המון אדם מיוזע, שרוחות הערב החמות מערבלות בפניו אבקני
עצים לבנים, עם ריחות טיגון והפרשות גוף.
העיר נדמית לו כענק עצום ממדים אך רפה מחשבה. שלל מגדלים מכל
עבר, רובם בסגנון המכונה 'ברוטאלי'. כאילו מישהו פיזר על השטח
הגדול זרעים של בטון שנבטו וצמחו ליער מוטאנטי של מבנים גבוהים
ורחבים, שעלוותיהם חלונות ומרפסות. וכמו ב'שוליית הקוסם' נראה
שהבניינים קמו על יוצריהם וסיגלו לעצמם מנגנון שיכפול והתרבות
חסר מעצורים, הנעדר כל פשר או תכנון.
שלא כאורח, התושבים בחוצות אינם נראים במצוקה. זהו יום חופשה
לרגל חג הפועלים. הצבא כבר אינו נוהג להפגין את כוחו ביום זה
במצעד חגיגי. אין זכר לטנק בכיכר 'שער השלום השמיימי'. בפארקים
ובחצרות הארמונות הישנים מתקבצים אנשים ומשחקים במשחקי כדור
ולוח, שרים, מתעמלים או רוקדים. משפחות רב-דוריות נושאות סלי
מזון גדולים ומצלמות עצמן לדעת על מסכי מגע. התקשורת הדיגיטלית
ברשתות החברתיות חסומה בפניהם בכוח הרשויות. התקשורת עם המבקר
הזר נסובה בעיקרה על מקח וממכר. לכל צורך אחר לא נמצא ולו אוצר
המילים המינימלי 'שלום', 'תודה', 'סליחה'. האוזן והעין
המערביות מתקשות לפענח את הבעות פניהם ונימת קולם - אילו רגשות
ממלאים אותם ביום חגם? כיצד מתפלגת פה תחושת האושר?
באולמות המלון המפואר דנים מדענים ומהנדסים במחקרים שביצעו
לטובת בני אדם אחרים. הם מנסים לראות את תוככי הגוף - האיברים,
הרקמות, התאים, המולקולות. בכיסו של כל אחד מהם מונח מקל
אלקטרוני קטן ועליו תמונות, נוסחאות, טבלאות וגרפים, עליהם עמל
חודשים ושנים. איש איש מתייצב בתורו, נרגש על הבמה הקטנה,
ומראה לקהל את קציר עמלו. זו הבמה לנתונים ולא לרגש. אין לדעת
מי מהדוברים עצוב, או מפחד, או מתגעגע. לא מוזכרות אהבות,
קנאות ואכזבות. נחשפות עוד ועוד אמיתות על הטבע ועל האדם, ואף
מילה על טבע האדם.

אולי לכשתתקדם האנושות באמת תהיה בכל כנס מדעי הרצאה אחת לפחות
של משורר.