[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
שטח הפקר

זרועות תמנון אפפני ים אל שבטי למשענות לבי. נשענתי אל העמוד
בצורה בה אראה כאילו אני קשוח ומשועמם, והדלקתי סיגריה. כל
החלונות בבתים סביבי היו מוארים, וידעתי שיש שמביטים בי. אם
אראה כאחד מבני המקום, אולי אצליח לצאת מכאן חי. בתוך תוכי
רציתי לשבת על קצה המדרכה וליילל ולקונן כמו חתול, אך ידעתי
שזה יוביל אליי מוות בטוח. לכן שמרתי על ארשת מדודה של לעג
ושעמום על פניי, וירקתי יריקה חזקה על המדרכה לפניי, והמשכתי
לעשן את הסיגריה בקלילות של נמר. כל מחווה אחרת תיקח אותי
למקום אחר. תחנת האוטובוס עמדה מצדו השני של הכביש, יכולתי
לראות אותה. מעט מכוניות היו בכביש, כביש פרברי צר של שני
נתיבים. ידעתי את השעה המדויקת בה האוטובוס צריך להגיע, 23:37.
מינוס פלוס כמה דקות, כי התחבורה פה בוודאי לא מדויקת. עליי
לעמוד בתחנה בהמתנה לאוטובוס - לא זמן רב, אחרת הם יעוטו עליי
כמו זומבים רעבים על בשר אדם חי. הייתי צריך לחצות בקלילות את
הכביש, לחכות לא יותר מחמש או שש דקות, ולעלות על האוטובוס.
עישנתי כמה סיגריות וזרקתי אותן על המדרכה. דאגתי למחוץ אותן
היטב בעקב הנעל, כדי לעשות רושם של מאצ'ו קשוח. ב-23:30 חציתי
את הכביש ועמדתי בתחנה. אסור היה לי לשבת למרות שהייתי עייף.
אנשים קשוחים לא יושבים בתחנת אוטובוס, בטח לא בשעה כזאת.
סרקתי את הרחוב כאילו אני מחפש צרות. זה מה שירחיק אותי מצרות.
האוטובוס התמהמה ולכן היה עליי לעשות טריק, הדלקתי גפרור
בשפשוף ראש הגפרור על צד הסוליה כשהיא מונחת על ספסל התחנה,
והדלקתי סיגריה. דאגתי שייראו את נצנוץ הבערה האדום של הסיגריה
לכל אורך הרחוב, משני הצדדים. האוטובוס הגיע לתחנה בשעה 23:38.
לא הנעתי שריר עד שהוא נעצר ופתח את הדלת. אז התמהמהתי שנייה
וחצי, ועליתי במדרגות האוטובוס. הגשתי לנהג כרטיס. הוא ניקב
אותו. פניתי בצעדים יציבים למושב האחרון הארוך תוך כדי
שהאוטובוס החל שוב בנסיעה. ייצבתי את עצמי ביד חזקה אחת
בעמודים. אז ישבתי באמצע המושב הארוך האחרון, היו עוד מספר
בודד של נוסעים שנסעו לבדם. תקעתי את המבט שלי קדימה ולבשתי
ארשת של בריון מטומטם. האוטובוס החליק דרך הרחוב, פנה למחלף,
ועלה על הכביש הראשי לעיר מגוריי והולדתי. רק כשהבתים נעלמו,
והנוף בחלונות הפך כולו שדות, שחררתי את האוויר מריאותיי,
תפסתי את פניי בידיי, וקוננתי בבכי חרישי. עם דמעות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הקטע הכי דבילי
בחיים זה
כשמישהו אומר לך
שהוא אוהב אותך
אבל לא רוצה
להיות חבר
שלך...

ותגידו שאני
טועה!

אחת משתפת את
כולם בחוויותיה
המסעירות


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/8/20 3:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה