שעת בין ערביים,
הורדתי את הכיפה מראשי והכנסתי אותה אל תוך מגירה אשר מוחבאת
בין כלי הבית.
בתי הודיה בת החמש עשרה,שאלה "אבא,
למה אתה מוריד את הכיפה לפני שאתה יוצא מהבית".
הבטתי בה, נשכתי שפתיי, הרגשתי שבלבי מתהווה צלקת שורפת.
לא ידעתי את אשר עליי להשיב, הרגשתי בוש ונכלם מהמצב אליו
נקלענו. רגעים חלפו, לבסוף השבתי לבתי.
"זכרי בתי, לפני שבעים ושש שנים, סבא יחיאל עליו השלום, חויב
בהוראת בני אדם רעים, ללכת עם טלאי צהוב בצורת מגן דוד על
חולצתו.
אך דעי, גם בימי הביניים חלק משלטונות האסלאם והנצרות, חייבו
יהודים לשים טלאי צהוב, כי רצו לזהותם.
היום, אני צועד החוצה ביראה, שנת אלפיים ושש עשרה, חלק מהעולם
מכחיש את השואה ואף חמור מכך, מעוניין ופועל למען השמדת
היהודים, אני מעדיף שלא יזהו אותי כיהודי ולכן אני בוחר להוריד
את הכיפה מעל ראשי.
בקרוב בתי נעבור מיבשת אירופה, למדינת ישראל היא מדינת
היהודים, קיבלתי אתמול את האישורים הנדרשים.
אני מאחל לך ערב מקסים ושמח".
בתי הודיה, חיבקה אותי ואמרה "אני הכי שמחה בעולם, סוף סוף לא
יצביעו עליי בבית הספר ויקראו לי העכברית היהודייה".
נפרדתי מבתי בעצבות לשלום ויצאתי מביתנו, בראשי קוננה המחשבה,
פעם הייתה בפתח ביתנו הימני, מזוזה. באחד הימים
שחלפו,אינקוגניטו עקר לנו אותה מהמשקוף, והותיר חלל.
בד בבד עם רעש המכוניות, לאוזני חדר קול המואזין.
צעדתי בחשש, על המדרכה בעיר לא לי, הבטתי בעוברים ושבים.
פתחתי את השער בבניין בו חברי גר, נכנסתי ולתדהמתי נגלו אל מול
עיניי על הקיר צלבי קרס והכיתוב "יהודים החוצה 2016".
לבי דפק במהירות,הרגשתי מחנק, רגליי משכו אותי במהירות לסגת,
ברחתי בריצתי חזרה לכיוון ביתנו, לדאבוני לא אפרד מחברי הטוב
כפי שרציתי.
בראשי המחשבה,עוד יומיים נצטרך להחזיק מעמד, עוד יומיים.
דפקתי בדלת, בתי הודיה פתחה לי ושאלה "אבא למה שבת כל כך מוקדם
ומיוזע".
השבתי "פייר לא הרגיש טוב והחלטתי לחזור בריצה".
בחרתי לומר לה שקר לבן ולא רציתי להלחיצה.
המשכתי ואמרתי לה בקול נרגש, "עוד יומיים, נעבור למדינת ישראל.
אשוב לשים את הכיפה על ראשי באמונה, ברצון ובשמחה".
ניתן היה להבחין באישונינו בהתעוררות. עמדנו זה לצד זו, אב
ובתו,
שרנו יחדיו את "התקווה".