לובש את מכנסי הבד, מה קוראים אותן "מכנסיים אלגנטיות"
מזליף דאו ומסדר את החולצה, לובש ג'קט
בלה, בלה, בלה, מעשן סיגריה אחרונה,
בין קירות הבית הרעב, הבית החנוק
המוזיקה לא עוזרת יותר
בוקר של חוסר-מעש, טיפת עצבים
נשים אכלו לך ת'מוח כל חייך, זה לא ישתנה
נעליים טובות ונוחות, עם לקה שחורה
אתה צועד על פני הרחובות
ילד משחק במקל כמו בסרטי קונג-פו, מביט עליך תוהה
אדם מבוגר מאוד עם סיפור הולך נחוש וחרישי,
כאילו שריריו עשויים ברזל, דרוכים
העיניים אבנים של חוף ים, או של מדבר
הוא אוחז ביד חבילה קטנה על רצועות, מעט הרחק מהגוף,
כאילו היא כבדה, או יקרה, או שניהם
אני מדבר אתו, אני שואל אותו לאן הוא הולך,
ומה יש לו בחבילה
אולי פצצה, אולי רכיב למכונה, אולי תכשיטים,
"אני לא אגיד לך"
"אולי אני הולך לאיזה מרתף, או בית עלוב,
שם זוממים מזימות, או שורדים, או שניהם
אולי אני הולך לעזור לחבר או חברה,
אולי אני מבצע שליחות"
אתה נראה כמו אדם שמבצע שליחות, אני אומר
"שנינו יודעים, איש" הוא אומר ומתרחק
הילד עם המקל נראה מרחוק, משחק עם המקל,
בוהה בילדים על המגלשות כשהוא יושב על ספסל
"זו שעת השקיעה הגדולה" אומרת ילדה לא מפותחת,
כשהשמש מטפסת באופק
"אני אהיה כאן גם מחר" היא אומרת,
ואני תוהה ל-מה באמת היא מתכוונת
רעש נפץ חזק עולה מהרחוב הסמוך,
ופטריית עשן שחור מיתמרת מעלה
ציפורים צורחות עפות בבהלה,
נשמעות צעקות גברים וצרחות נשים
אני מעשן את הסיגריה וממשיך לשבת על הספסל,
לאן יש לי ללכת.